אני לא יודע מי אני!
אני לא יודע מה אני רוצה, אני לא יודע במה אני מאמין, אני לא יודע את מי אני אוהב...
תמיד בחיים עשיתי כל מה שאמרו לי שנכון לעשות ולא כי יש לי הורים שטלתנים או משהו כזה פשוט לא חיפשתי מעולם משהו אחר הובלתי(בשורוק לא בחולם) והיה לי בסדר עם זה פחדתי ליצור וליזום אף פעם לא הייתי אני. עד היום כשאני משתתף בויכוח האחר שומע מה שהוא רוצה פחות או יותר וכשאני סתם יושב עם חברים אני סתם יושב בלי לפתוח את הפה ייתר מדי (לפחות פיתחתי יכולת של הקשבה והבנה) אפילו כשניסיתי לצאת מזה בצבא עם האוירה הפתוחה ואחר כך עם קבלת הפיקוד- זה לא הלך מעולם לא הייתי אני תמיד הייתי ראי שמחזיר את האור מכולם.
רק פתרון אחד יש לי- לברוח להתחבא ולעשות מה שאני רוצה ובעצם למלא את הכלום שאני נמצא בו כשאף אחד לא דואג לי באכילה/ קריאה/ צפיה בסרטים וכמובן הפתרון שכולנו כאן מכירים היטב. למען האמת אין לי סיכויי לשרוד השבוע. אני נמצא במקום שנתון לפיקודי- אני ועוד שלושה חיילים וכאשר אני לא עושה משהו ספציפי אני פנויי לנפשי (תשע מכל שתים עשרה שעות- פלוס פה ושם מטלה נוספת). למעשה אני לא שואל את עצמי למה נפלתי אלא איך החזקתי מעמד מאאתמול לפנות ערב ועד עכשיו? כנראה הייתי עייף.

האמת היא שאולי זה לא קשור לכולם וזה לא ממש מתאים ללוח מרכזי (מוזמנים להעיר) אבל לדעתי זו נקודה מרכזית אצלי מהותית אולי יותר מהתאוה עצמה וחשוב לי שאנשים יתייחסו לזה.
תודה ויום אמיתי שיהיה לכם.

מה שאתה אומר נשמע מאוד הגיוני. אם אני מבין נכון, אתה אומר בערך ככה: יש לי בעיות אחרות. המין הוא רק סימפטום.

אם זה מה שאתה אומר - אתה בחברה טובה, כי הרבה מהחברים כאן אומרים את אותו דבר. לא משנה כמה זה ברור לנו או שאנחנו עדיין בהכחשה, השורה התחתונה היא שהתאווה היא מנגנון התמודדות שלנו עם העולם, כאשר מנגנונים אחרים קרסו. ככל שהמנגנון הזה הופך להיות מרכזי יותר - כך רמת ההתמכרות שלי גבוהה יותר.

הגיוני?

ערב טוב תשובה שלימה היקר והאהוב!

מאוד התחברתי לדברים שכתבת על השאלה מי אני ובמה אני מאמין באמת וכדו'. אני, אמנם, לא טיפוס שנותן כ"כ לאחרים להוביל אותו, אלא ההיפך הגמור, מאוד עצמאי ובעל דרך משלי ששוברת את כל המוסכמות (לפחות ברובד הגלוי שלי). ובכל זאת, מאז שאני בתכנית אני מאוד חווה את ההתלבטות לגבי הזהות שלי. שמעתי זאת גם מחברים נוספים (יש אפילו חבר בפורום שהכינוי שלו הוא mi ani...  ).

אני חושב שאין מה להילחץ מהעניין. זה דווקא טוב. לפחות אתה יודע מה אתה לא, ועכשיו הזמן לברר מה אתה כן. יש כאן פתח לבירור כנה ומעמיק של הזהות שבכלל לא בטוח שהיינו מגיעים אליו בלי שהגענו לקרקעית (או אפילו הרבה מעליה, אבל נמוך מספיק שזה יעורר אותנו לחשיבה והתבוננות).

בהצלחה לכולנו ולילה טוב.

נ.ב. לדעתי, דווקא העלית נקודה חשובה מאוד, והיא מתאימה בהחלט ללוח המרכזי.

תשובה היקר, (אתה קשור להוא מדלק? (-
אם הבנתי נכון אתה נאבק בין בריחה לנוכחות. בין הסחת דעת להקשבה פנימית.
כשאנחנו לבד עוד יותר קשה לנו לשרוד כי כל מה שיש לנו בפנים צף ואחרי שנים של הרגל שבהן כל רגש שעלה הוזז מיד הצידה פתאום נהיה עמוס מידי בחבית שלנו ואנו כבר שואלים את השאלה המתבקשת - אם אין לי מקום בחבית של עצמי - אז מי אני בכלל?
הצעדים, להבנתי, עושים בדיוק את התהליך הפסיכולוגי הדרוש כדי להתמודד עם כל זה. בגלל שמדובר באנשים כמוני, שדפוסי ההתנהגות שלהם משובשים לגמרי אז מתחילים בפעולות כמו ללכת לקבוצות וכד'. פעולות פשוטות שגוררות יציבות התחלתית ומהצד מרוויחים את ההכרות עם התוכנית דרך החברים. בצעד ראשון נודה במציאות השבויה שלנו ובדפוסים שהגענו אליהם בעקבות כך. אם נבין היטב את מצבנו נגיע לכך שלא נוכל להתמודד לבדנו עם מעמסת חיינו ונבקש עזרה מאחרים (צעד שתים) ומאלוקים (שלוש). צעד רביעי והלאה הם הפתיחה של הדברים שנמצאים לנו בחבית ויישור ההדורים בחיינו. ככל שנעמיק בנקיון יהיה לנו יותר מקום לעצמנו. להקשיב לקול אלוקים שקורא לנו ונמצא עמוק בתוכנו. (צעד 11). ההעברה לאחרים היא התרגול והכרת הטוב על התהליך.
הדרך קשה ומפרכת - אך אתה בצבא ויודע שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים.
בהצלחה אחי בדרך!
אוהב,
נעם