שוב אחרי לילה שישנתי בערך חצי שעה אני מפנים שהרכב שבו אני נוסע בכביש החיים מזמן לא בשליטתי. אבל לפחות פעם הייתי נוהג בו לכמה ימים, שבוע או אפילו חודשים (60 יום מגיל 13 הוא המקסימום), אבל לפחות כשלא נהגתי ניחמתי בזה שלפחות החיים (הרכב) הם שלי, שלפחות הדרך ( או במשל הזה -הכביש) שאני נוסע הוא בכיוון שאני רוצה, אבל בדרך פשוט אני מאבד שליטה על פרט ( פרט חשוב אבל עדיין פרט) מסויים בחיי, שיש איזה בעיה שהייתי (מאוד) רוצה להיפטר ממנו. אני אולי מפניים בפעם ראשונה שכל זה היה דמיון, שאני באמת נמצא קשור בתוך איזו בגג' החשוך, ואין לי מושג איפה אני נוסע באמת, ומי באמת נוהג. אני נוטע להגיד לעצמי שאיבדתי שליטה והפעם לגמרי, אבל אני כבר לא בטוח, המחשבה שיורד לתחתית הבטן שלי ונותן לי בכילה שאף פעם לא היה לי שליטה. ידעתי שלא היה לי שליטה בבעיה הזאת, אבל האפשרות שכבר 11 שנה ( ואני רק 24) כל דבר שעשיתי בחיי היה דמיון שהיצר הרע הזאת השטיל בי כדי שאני לא באמת תבין מה הגורל שלי, ולאן אני הולך, כל זה שאני לא יבין שהחיים שלי אלולים להתפוצץ כל של שניה, שמישהו יראה, שאני יפספס משהו חשוב בעבודה, או שאני יתמוטט אחרי יומיים בלי שינה כי כל הלילה נמצאת לפני המסך. אני כבר לא יודע איזה ימים לילות אני יישן או איזה ימים אני ילך ללימודים, או לחברותה או להתקשר לחבר או ל משפחה, איזה מחשבות יהיה לי כוח לקחת עד הסוף, או מתי שאני פשוט יפסיק אותו בגלל איזה פנטזיה או סתם כאב ראש מחוסר שינה. זהו אני מרגיש שאני כבר לא נוסע, שהנהג שבר את ההגה חזק ימינה, הוא שבר את הגדר, ואני מרגיש את עצמי נופל לצוק, לא "נופל" במובן שאוי שוב נכנסתי לאתר "לא כשר", אלא נופל במובן של מישהו שמסתכל למטה מהדלת של המטוס מוכן לצניחה ומשהו דוחף אותו אחוצה, ואז הוא שם לב שאין לו מצנח, אין לי משהו לתפוס אין לי איזה כבל למשוך, פשוט נופל ונופל ונופל.....
אני אייף מדי לחשוב על איזו שהיא מסקנה, או אפילו אם יש שמץ של הגיון במה שכתבתי, אני כבר בטוח שיש לי המון שגיות כתיב היותי עולה חדש.
