חשבתם פעם כמה אירוני לקרא לפסגת חג הפסח "ליל הסדר"? צאו בבקשה לרחובה של עיר וראו את עיניהם הטרוטות של אבות ואימהות מהכנות הפסח. את ילדי ישראל משוטטים מזי רעב ונפוחי כפן בתורם אחרי ארוחה ראויה לשמה. את אדי הכלור הרעילים המציפים כל מטבח מצוי ואת חדרי המדרגות שהפכו לפינות אוכל מאולתרות כמו בשדה קרב. תורות ארוכים משתרכים בכל קיוסק נידח שהשכיל לשדרג את קיטונו לחנות פלאפל מאולתרת המפיצה בליל ריחות שמן שרוף וצ'יפס מטוגן. רשתות מזון עמוסות לעייפה וחשבונות בנק ממש בקריסה...
מי מדבר כבר על ליל התקדש החג בסיומו של חודש הכנות קדחתני. לילה הבנוי גג על גג עם שירים ושיעורים, חידושים וביאורים, הלכות ומנהגים, ילדים ומבוגרים וכמובן החותנת היקרה והדוד הנרגן והילד שהלך להחליף כח ולא נרדם. שולחן הסדר המורכב כל כך. ואיך שכחנו את המרור המהודר השורף ומכלה ברוב חמה את ארובות האף ומכשיר את הקרב והכרעיים בליבון והגעלה והיין האדום הנמרח ברב פאר והדר יחד עם הסלק על החולצה החדשה... בקיצור, כל השמות כולם כנראה מתאימים יותר ללילה זה מאשר השם האולטימטיבי "ליל הסדר".
אז מה בכל זאת העניין? האם מישהו חמד לו לצון מעקרות הבית שכמעט ואינן יכולות לעמוד כבר על הרגליים?
ובכן רבותי, נדמה לי שעליתי על פשר הדברים.
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים" "אני ולא מלאך אני ולא שרף" הבעיה המרכזית בחיינו היא שהחלטנו משום מה שאנחנו מנהלים את העניינים. אנחנו דואגים לכל הדברים שקורים ושיקרו לנו מאז ועד עולם. עוד לפני שנולד ילד יהודי שנת הוריו נודדת בלילות במחשבות מייסרות על עתידו הגשמי והרוחני. בלילות ירח הם שוזרים במחשבותיהם כיצד יצליחו להבטיח את עתידו עד זקנה ושיבה ואת עתיד ילדיו ונכדיו עד סוף כל הדורות.
רוב רובם של דאגות הפרנסה שלנו נובעות ממחשבה על העתיד כאשר אנחנו לא שמים כלל לב לכך שבינתיים בכל יום ויום מתרחשים לנו ניסים נפלאים ויש לנו את מה שצריך כל יום רק להיום.
אנחנו דואגים כל הזמן מה יהיה אתנו בעתיד. העבודה, הבריאות, עבודת ה', ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עלינו. מרוב דאגות וייסורי לב ונפש אין לנו באמת זמן לאסירות תודה ולהתבוננות בחסדים העצומים ובשפע שמשפיע עלינו בורא עולם ברוב חסדיו. אלף אלפי אלפים וריבי רבבות...
והנה מגיע לו החג הכי עמוס וטעון בשנה. ממש עכשיו מראה לנו בורא עולם מיהו המנהל האמיתי של החיים כולם. דווקא בזמן זה הראה לנו אלוקים כי מי שמנהל את הדברים הוא רק הוא לבדו. לא מה שנדמה לנו כ"סדר" הוא הסדר האמיתי ולא מה שנדמה לנו כאנדרלמוסיה הוא הכאוס האמיתי. הדברים מתנהלים בסדר מופתי מאורגן על ידי אלוקים בדיוק כפי שצריך להיות. גם אם אנחנו לא ממש מבינים זאת ברוב חכמתנו והבנתנו.
על פי ההיגיון ודרכו של עולם לא היה סיכוי כלשהו לקומץ מיעוט נרדף עד חורמה לשרוד תחת מגפיה של האימפרייה המצרית הקדומה. שלטון שלם ששם לו למטרה לדכא, להרוג ולהחליש את אבותנו. לא היה סיכוי כלשהו להתרבות במצב דיכוי שכזה וודאי לא ששה בכרס אחד! האם היה אי מי מעלה על דעתו באותו יום שרב נוראי בעוד אבות אבותינו נאנחים ונדכאים תחת שוט נוגשיהם כי דווקא כעת בשל החום הנורא והמעיק יורדת לה בת פרעה לרחוץ ביאור והנה היא לוקחת תינוק בתיבת גומא הלא הוא מושיען של ישראל? האם היה זה הגיוני שעם שלם יצליח לצאת לחירות מארץ בה מעולם לא הצליח לברוח עבד? ומי חשב כי ישדדו מערכות שמיים וארץ כדי להכות את המצרים שוק על ירך וכי פרעה בכבודו ובעצמו ירוץ ברחובות בשעת לילה לגרש את עם ישראל מארצו? ומי באמת חשב כי ממש מאותו מצב נורא של בין ים למצרים, אנשים נשים וטף, דווקא ממנו תצמח הישועה בדמותה של קריעת ים סוף וביזת הים?
"ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" זוהי דרכו של אלוקים להראות לנו "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" לא מה שנראה לנו כ"סדר" הוא אכן כזה.
זה הזמן שכל אחד ייצא את יציאת מצריים הפרטית שלו. "מצרים" מלשון מיצר וגבול. לכל אחד יש את הגבולות וההגבלות המייצרים ומייסרים אותו. כל עוד נחשוב שאנחנו יודעים וקובעים את הגבולות והסדרים של חיינו אנו מעותדים לסבל וייסורים. רק כאשר נשכיל לצאת מאותם ההגבלות ולהבין שאין כל סדר וכללים בכל מה שקורה בעולם, שהכל מנוהל על ידי אלוקים בצורה בלעדית ולנו לא נותר אלא לעשות את ההשתדלות שלנו ולא יותר. או אז תתחיל הרגשת החירות.
הסדר האמיתי מתחיל אצלינו בתוך הראש. כשבראש שלנו יש מקום וקבלה לכל מה שקורה סביבנו לא כל כך משנה מה מתרחש סביב. יהי רצון שנזכה להרגיש בני חורין.
חג חירות כשר ושמח!
