בס"ד
אני רוצה לכתוב לכתוב את נקודת המבט שלי כפי שקיבלתי אותה בתוכנית על הנושא הזה שנקרא 'שירות'.
אני מסתובב בחדרים, בפורום ועם חברים, כבר קרוב לשנה וחצי. המון זמן לקח לי להבין כמה 'שירות' זה דבר קריטי להחלמה. היום אני לא מבין את זה, אני 'חי' על זה.
האמת היא שנוח לי להתחיל מאפיזודה קטנה שקרתה לי בעצמי.
אני באסירות תודה ובעידוד הספונסר לקחתי על עצמי שירות באחת הקבוצות שבה אני משתתף קבוע. כמה ימים אחרי שלקחתי את השירות חטפתי את אחד ה'קריזים' של החיים שלי. כיאה לאופי ההתמכרות שלי ישר רצתי לקנות סמארטפון בחנות. שלושה ימים נעלמתי מתחת לרדאר- מעולם החיים. ניתקתי קשר עם בני אדם, חזרתי להתנהגות הישנה שלי והפסקתי ללכת לקבוצות, כי לא יכולתי להסתכל לחברים בעיניים עם השקר שיש לי בכיס.
הייתי חסר כל נכונות לוותר על המכשיר ועל התאווה, ידעתי גם שבמוקדם ובמאוחר זה יגרום לי ליפול באופן ודאי, אבל זה לא שכנע אותי, ידע הוא לא כוח עבורי ופשוט המשכתי לשקוע.
רק שהייתה לי בעיה אחת. ה'שירות'. בשביל לתת שירות אני חייב להיות נקי וחייב להגיע לקבוצה. אני לא יכול להגיד שהחזקתי מעמד בגלל כניעה, ברור שזה היה שריר, אבל בלי השירות לא הייתה לי סיבה להחזיק את השריר הזה. וכיון שיש הבדל בין לקום ממעידה אחרי כמה עשרות ימים, לבין לקום מנפילה אחרי כמה עשרות ימים זה היה רווח נקי. אבל הסאגה הזאת הייתה יכולה להמשך עוד הרבה זמן (אם לא שהייתי נופל בנתיים) אילולי זה שהייתי חייב להגיע לקבוצה בשביל לתת 'שירות'. העניין הזה נתן לי דחיפה רצינית לשבור קצת את האגו, לתפוס את עצמי בידיים, להרים טלפון לספונסר, להודות בכנות במעשי, להפקיד את המכשיר (הרביעי לאותו חודש) בידיו ולהמשיך בדרך של החלמה עם הרבה יותר כוח.
אבל זה כבר הערך המוסף של השירות..
חוץ מזה שזה הכרת הטוב לקבוצה, לחברים, לאלוקים ולכל מי שדאג ודואג שהפלטפורמה הזאת תתקיים. אצלי, קיים מימד נוסף שפועל. העניין הזה מוזכר בספרות בכמה מקומות. הספר הלבן בצעד 0 כותב לגבי השירות בקבוצות: "נענינו בהצעה להיות מעורבים בהפעלה של הפגישות, לעזור לסדר, לנקות, לתחזק את הספרות ולתמוך במצטרפים החדשים. המעורבות גרמה לנו להרגיש שייכים, וזוהי הרגשה שונה מאוד מהרגשת הריקנות וחוסר החיים של היותנו תלושים".
בהמשך כתוב שם משפט שתפס אותי מאוד. מצוטט שם חבר שכותב: "פתאום הייתי בעל ערך, ולא משנה שהייתי חולה, איזה כבוד אנושי יש בקבלה המוחלטת הזאת"
בחוויה שלי כמכור למין זכורות תחושת הבדידות וחוסר הערך כתחושות הקשות ביותר. המצב הזה שבו כל החיים שלי ברחתי לפינות, התחבאתי מאנשים, ברחתי ממחויבויות ופחדתי לקחת אחריות לחיים שלי, היו המוות והחידלון בעצמם.
"כבוד אנושי", זוהי ההגדרה. העניין הוא לא זה שאנשים פתאום יתחילו לכבד אותי (ולא שזה לא חשוב לי), אלא שפתאום אני מתחיל לכבד את עצמי. מתחיל לראות את עצמי כבעל ערך. אם פעם לא לקחתי על עצמי שירות בגלל שהרגשתי שווה ערך לסמרטוט רצפה, פחדן, לא שייך, לא מעוניין לחבור לבני אנוש, או לא מעוניין/ מסוגל לקחת על עצמי מחויבות לאנשים מקומות או מצבים, היום על ידי השירות אני מחזיר לעצמי את הכבוד העצמי שלי. אני עושה עוד צעד בלהיות 'בן אדם שפוי'. אני נעשה מוכן לקחת אחריות על החיים שלי, להיות שותף, לעמוד מול העולם חופשי מנחיתות ופחד, יודע גם להתנצל כשצריך, ומחלים.
תפס אותי גם עניין ה'קבלה' המוחלטת שהחבר סיפר עליה. נושא הקבלה העצמית הוא נושא לפוסט נפרד, אבל ללא ספק ברגע שאני מתחיל לנער מעצמי את האבק של המחלה, אני מתחיל לגלות שזה שאני חולה לא גורם לי להיות חסר ערך במאומה ממה שאני. השירות סייע לי גם לזה.
היום שירות בשבילי זה לא רק תפקיד בקבוצה. שירות זה אומר גם לשטוף כלים בבית כשצריך (וגם כשלא), להרים לכלוך מהרצפה (או לא לזרוק). שירות זה לקום בלילה לילד שבוכה בשביל להביא לו מוצץ, שירות זה לענות לטלפון לחבר שמתקשר, שירות זה לכתוב הודעה לחבר חדש או להרים אליו טלפון. שירות זה לחפש איפה אני יכול לצאת קצת מהקונכיה שלי ולהתחיל להתנהג כבן אדם.
לדעתי, לתת לחיים מבט של שירות זה אחד מהכלים החזקים והמתוקים שגילי בתוכנית.
מתפלל רק להיום, לשרת, לתת, לאהוב, להיות נוכח, מחובר, נקי ומחלים.
"יצרנו קשר אמיתי- הגענו הביתה".
