בס"ד                                                             
כשחברים מהתוכנית חזרו מהכנס האזורי הקודם של SA שהתקיים בוורשא לפני חצי שנה ואמרו 'בפעם הבאה נביא את כולם לכאן'..  שמחתי. נדבקתי בהתרגשות כשהרעיון קרם עור וגידים לאחר שחברי הועידה האזורית הצביעו בעד עריכת הכנס האירופאי בירושלים. את הצביטה הראשונה בבטן קיבלתי כאשר התפרסמו התאריכים: 12 ו13 במאי – באמצע 'הספירֶה'', ולעצמי חשבתי "הו אה, מעניין מה יעשו חברי ועדת הכנסים עם מוזיקה...".

גם כשראיתי שבתוכניה פורסם זמן נכבד עבור "מופע בידור וכישרונות...", הספונסר הציע לי לשתוק: "אף אחד לא שאל אותך - אז זה לא עניין שלך. יש להם את היכולת להחליט כפי הנראה להם. לא מתאים לך? זוז. 'במופע' הזה אל תשתתף...".  כך נהגתי. לא היתה לי בעיה עם מי שיכול להנות ממוזיקה בימים האלה, זכרתי היטב את הימים (הלא כל כך רחוקים) שבהם ההלכה היתה רחוקה רחוקה, והחלק הפחות חשוב בחיי... יכולתי אפילו לשמוח עבור מי ששמח שם. באמת.

אבל בדרך בחזרה לבית היתה לי תחושה של פיספוס. שאלתי את עצמי חזור ושאול: האם 'אבשלנו' למעלה שמח מכך?! רגע לפני שאני ממש מנוהל מהעניין, התקשרתי לחבר ושיתפתי אותו בתחושות שלי. הוא הזדהה, סיפר לי על חוויות שלו ויחד ביקשנו מאבשלנו שיכוון אותנו הלאה. ואבא כמובן כיוון אותי – ועוד איך. לפני השינה שיתפתי את אשתי בתחושות שלי והוספתי שבעבר תמיד היה לי ברור 'שאבשלנו שבשמים' שמח. הפעם פחות... היא שמעה בשקט, אחרי כמה שניות היא הדהימה אותי בהבחנה של:

"נראה לי שהשאלה היותר נכונה היא: האם אבאשלך שמח במה שאתה עשית?". "ולדעתי" - הוסיפה - "התשובה הברורה גם בפעם הזאת: כן!. אם גם אחרים רוצים לשאול את השאלה הזו את עצמם, ת'פאדל. לא נראה לי שכדאי לך לשאול את השאלה הזו עבורם - - -".

היא המשיכה בטבעיות בעניינה, ולי פרחה הנשמה מהתרגשות. לא רק בגלל ההבחנה המדוייקת שלה לגבי עצם העניין (עוד כמה שורות אשוב לזה) אלא בגללה, בגללנו. במשך שנים (בזמן המחלה) לא שמעתי את דעתה או החשבתי אותה, והיא רק איבדה את ביטחונה העצמי. אבל מאז שהגעתי להחלמה וחדלתי מלחשוב עבורה או לנהל את מחשבותיה היא מביעה את עצמה בעוצמה. היכולת שלה להפריד ביני לבין אחרים היתה גם קודם. אני העיוור שנפקחו עיניו. תודה לך פוקח עיוורים שכמוך.

חשבתי על מה שהיא אמרה וזה היה נכון בלי ספק. ואז, ברגע 'שהאני' זז (אוי כמה שהוא מתוחכם, מסווה עצמו בצדקנות בלי סוף) יכולתי גם לראות (בלי לשאול אפחד) שאבשלנו שמח גם על מה שהיה שם, ולא רק על מה שאני עשיתי. הוא שמח כי בניו החולים מתקרבים אליו, במיוחד כשהם שמחים. וכמו שלא יאמרו לאירגון המשמח חולי סרטן בבואם למחלקה האונקולוגית לרומם רוח מדוכאים שלא יבואו בימי הספירֶה, כך אין מי שיאמר לחולים במחלת ההתמכרות המתכנסים לאירוע של החלמה 'חידלו מהמוזיקה'. (בירור קצר שערכתי לאחר מכן העלה שגדולי הפוסקים איפשרו במצבים כאלה עריכת שימחה עם מוזיקה - ואפילו בתשעת הימים).

מי שזה לא משמח אותו יוצא מעצמו... והאמת, גם הוא נשאר שמח... 

תודה לאבא שלך שהעלה אותך לרכבת ההחלמה כמה תחנות לפנינו.
מתפלל ליום שיטרידו אותי התחבטויות כאלו.

תודה לך. ידידי, תתפלל. לא להטרדה, אלא לאכפתיות. הספונסר שלי לימד אותי שזו הדרך. תפילות. אבל בה בעת אל תשכח שאבשלך שמח מהמקום בו אתה נמצא. היום. נקי מאי פעם. ובנוסף, שים לב, הנקודה שאתה נמצא בה נעימה לעין שיעור מנקודת הפתיחה שלי -  לי היה מאתגר מאוד לפרגן למי שהדברים הללו הטרידו אותו... בשל ההיסטוריה הבעייתית שלי ראיתי בדקדוק ההלכה צדקנות והתנשאות, חשתי מותקף וממילא סימנתי אוייבים ששומה עלי לנצחם ולו מדין הבא להרגך...

אשריך.

תודה.
בעיצומו של האירוע האמור, נכחתי בויכוח שהתנהל בין כמה חברים, כשחלק שהביעו ביקורת על מה שהיה נראה להם כחריגה הלכתית (לא רק מוזיקה בספירה אלא מעבר לכך...), זכו להתקפה מחברים אחרים על הצדקנות היתירה.
אני כשלעצמי לא השתתפתי בדיון, א. אני רחוק בעצמי מרחק גדול מאד מההלכה - הרבה מעבר למה שאפשר לחשוב על אחד כמוני. ב. הבנתי שא"א לשפוט אנשים חולים.
אך מאד הפריעה לי ההתקפה בה זכו אלו שכן ניסו להביע ביקורת, ולא יכולתי להמנע משיפוטיות כלפי המתקיפים, למה נראה להם כל מי שמעוניין להקפיד על ההלכה כרמאי ומתנשא.
כעת עזרת לי לקבל גם אותם.
ושוב תודה.

תודה. אז בוא 'אעזור לך' עוד קצת... לא חשבתי לכתוב כאן על הנקודות חשובות ביותר שהעלית, מן הראוי לכתוב עליהם באריכות פוסט נפרד, הבעיה היא שאני פשוט לא מגיע להכל.. ובגלל שהתחלנו פה נמשיך.

אין ספק שאירועים מהסוג הזה נוגעים לאנשים בעצבים החשופים שלהם. גם שלי. ובאמת היו חברים שבשל כך חשו לא שייכים והדירו את רגליהם מהכנס. להבדיל מהם, ולמרות שהיו דברים שבאופן אישי יתכן בהחלט שאם הייתי האחראי אולי הייתי מתכנן אחרת, כן רציתי להיות שייך.

בצעד הרביעי שכתבתי על עצמי ואחרים בעיקבות אירועים כאלה גיליתי שהתחושות שלי נובעות מהמון פגמים פעילים. המשמעותיים שבהם הם ריכוז עצמי חוסר קבלה וחוסר סובלנות, וממילא גם תוקפנות ונקמנות .

בוא נפרק  את זה לאט –  אני אדם שרגיל במשך כל חייו הבוגרים לבחון את עצמי לפי אחרים (לקחת?! גם בתהליך ההחלמה) אזדקק לזמן רב כדי לתרגל משהו אחר.. והנה באים אנשים ובאמירות שלהם מכניסים אותי למילכוד. משנים לי את המציאות ולמעשה תוקפים אותי – ברגע שנאמר על ידי מאן דהו  'איטס פאסט נישט' – זה לא מתאים... (ביידיש) אני שומע שלי אסור להיות שם... הרי אני רוצה להיות  הכי.  ומי שיהיה שם הוא נו, איכמיין, אינפוף, זו הדרגֶה שלו..  וברגע שאני חש 'לא מספיק' אני יוצא לקרב... להרים לי את הדרגֶה...

יש לי רק דרך אחת להגיב לאיום – באלימות. כל הרגעים שהצבוע התורן היה 'לא מספיק' צצים לי בחלקיקי שניות מהתיקיות שיש לי בראש..  ויש לי יותר ממה שאני זוכר עד הרגע 'שהמציאות מחייבת' את השימוש בהם... (תאמין לי שאני אלוף האלופים בזה! באחריות!) ובאלימות אני כותש את האומלל עד שהוא מתחנן שאסלח לו ומודה שפעל מתוך פגמיו. כולל רצח רבין וחיסול אלטלנה. 

בהחלמה למדתי שאני לא באמת מקבל את המעשים התאווניים שלי והמסתעף מהם כמחלה כל זמן שאני משרבב פנימה את העניינים ההלכתיים.  בין לטוב ובין למוטב, גם כשהשתמשתי במסורות כקרדום לחפור בהן כנגד אלו שדחפו את היידישקייט שלהם כל הזמן.  ולפני שקופצים עלי כאן אדגיש שוב, זו המסקנה שלי על עצמי. כל זמן שהרגשתי אשם ופחדתי מעונש על החטאים הנוראים שלי המשכתי להתייסר מהמתרחש סביב הנהלים הלא דתיים מספיק בקבוצות..  וזה גם היה הפוך, כשכל איזכור דתי הטריף אותי בגלל שההיסטוריה הכופה והאלימה של אבא שלי ריצדה לנגד עיניי...

הדבר הנכון ביותר עבורי הוא כמו שאשתי הזכירה לי - להתמקד בי. ולאחרים להתייחס בסובלנות, לקבל באמת את העובדה שמותר להם להרגיש ולחשוב אחרת. וזה לא אומר שהם יותר ממני או פחות ממני. הם, זה הם. 

תודה על הפוסט ועל התוספות.

החכמתי
תודה.