כמכור, לא היה לי שמץ של מושג איך באמת נהנים מהחיים. מרודף רדיפה אחרי הנאה (מזוייפת) שכחתי שיש גם חיים אמיתיים. דוגמא טובה לכך היא תחביבים, דבר שמעולם לא היה לי באמת. זה לא שישבתי בטל, נהפוך הוא, הייתי מידי עמוס ועסוק, כך שבמקום תחביבים - היו לי אובססיות. בעבודה, בבית ובכל מקום אחר, לא ידעתי לשבת להנות סתם ככה, ובמקום זה הייתי עסוק בריצה אין סופית אחרי הזנב של עצמי.

הענין הוא שזה בכלל לא הפריע לי, כי לא ידעתי בכלל שיש משהו אחר. אני זוכר שפעם מישהו העיר לי על כך שאני פקעת עצבים, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה, חשבתי שכל האנרגיה המתפרצת הזאת היא דבר טוב, לא קלטתי שמדובר על מנגון השמדה עצמית שהוא בסך הכל הונאה אחת גדולה בה אני מתכחש לחוסר שקט הנפשי שלי, על ידי זה שאני שם מוזיקה בקולי קולות כדי לא לשמוע את הציפור הקטנה בתוכי שלוחשת לי שמשהו מקולקל.

אז בהחלמה למדתי שיש דבר כזה שלווה, אבל למדתי גם שאני חייב פשוט להיות טוב עם עצמי ולהנות ממה שאלוקים נותן לי. לא לברוח לשום מקום, לא להדחיק את הקשיים ואת הדברים הכואבים, אבל כן להעריך שקיעה יפה, להנות מספר טוב או ארוחה טובה, להיות נוכח עם הילדים שלי כשאני מספר להם סיפור לפני השינה, להעריך סעודת שבת רגועה עם המשפחה, וכן הלאה וכן הלאה.

זה נכון בהרבה מישורים של החיים. למשל לפרגן לעצמי קניה של משהו שאני אוהב, או להרשות לעצמי לבוא מוקדם מהעבודה וסתם לשבת עם אשתי ולדבר או אפילו לראות משהו ביחד. בעבר כל הוצאה כספית על עצמי היתה נדחקת לסוף הרשימה, וגם אז היא היתה מלווה ברגשות אשם. ואם לא היה מדובר במשהו שאני באמת צריך אלא סתם משהו להנאתי - זה בכלל היה סוף העולם. היום אני מבין שאלוקים רוצה שאהנה בעולם הזה ולא שאמשיך לסבול, וחלק מזה הוא לפרגן לעצמי.

אבל הפרגון הוא לא רק בכסף או זמן אלא בעיקר ברגשות. אם יש לי יום שלא עשיתי בו את כל מה שרציתי, וכעת במקום לרוץ ולסיים הכל החלטתי ללכת לישון מוקדם, מותר לי להרגיש טוב עם עצמי, ולא ללכת לישון עם שק של מאה קילו מלאים ברגשות שליליים על עצמי. כמובן אני לא מדבר על לקחת את ההחלמה ולהפוך אותה לתירוץ לעצלנות וחוסר מעש, אלא על הכנסת איזון לחיים, בו לא הכל מושלם ולא תמיד אני יכול לבצע הכל - וזה בסדר!

ללא ספק, המקום הכי קשה לי להיות טוב עם עצמי ולפרגן לעצמי על חוסר שלימות הוא ההחלמה עצמה. מה שעזר לי יותר מהכל היתה מעידה שהיתה לי לפני שנה וחצי, ובעוד שאני הייתי בטוח שהספונסר שלי הולך להוציא אותי לכיכר העיר ולערוף לי את הראש בגיליוטינה למען ישמעו וייראו - הוא דוקא נהג הפוך. הוא שמע אותי, נתן לי כמה הצעות, ושיחרר אותי לדרכי. זה בסדר, אני לא מושלם ואפילו לא מחלים מושלם, ואני צריך להרגיש טוב עם זה ולא להיות קשה עם עצמי.

לוקח זמן להתחיל לוותר לעצמי ולרכוש גישה נורמלית לחיים, אבל בלי ספק זאת אחת מהמשימות החשובות שלנו כמחלימים מהתמכרות.

בהחלט מזדהה

במחלה בעיקר לא פירגנתי לעצמי בגלל האשמה והבושה, מי אני שארשה לעצמי כזה דבר טוב הרי לא מגיע לי.

גם לא יכלתי באמת להנות משום תחביב אחר, הייתי חסום במובן מסויים.

בחסד אלוקים התוכנית עובדת ויש תקוה גדולה.

תודה על השיתוף

ב"ה

תודה רבה סוד על השיתוף.

אני לגמרי חש את מה שאתה כותב בכל המובנים.

אני מתפלל להבחין בין ההרפיה ההכרחית לבין 'תירוץ לעצלנות' בשם ההחלמה כפי שכתבת.

וואו, תודה רבה!

מאוד עזר לי הכתיבה על השינה- גם כשיש הרבה דברים לעשות שלא עשיתי אותם. ולהרגיש טוב עם זה שאני הולך לישון.
יש לי הרבה מה לעבוד שם. וכיף לשמוע שאפשר ללכת לישון בלי כל הרגשות השליליים. תודה!

תודה רבה. כתבת משהו שאני מנסה להגיע אליו כבר הרבה זמן, אני כל היום מלקה את עצמי על כל מיני דברים וזה שובר אותי.
אדם חייב לפרגן לעצמו, תודה רבה, בעזרת ה' אצליח להגיע לזה

תודה רבה. הפוסט הזה בא לי בזמן טוב. לאחרונה סיפרתי למטפל שלי שאני לא אוהב משחקים. לא משחק עם הילדים שלי או עם המשפחה. אפילו משחקי מחשב אני מתרחק (ואם אני כבר משחק זה הופך לאובססיה רצחנית). למעשה, גם בתור ילד לא אהבתי משחקים. הייתי קורא ומחכים, או מתבונן מהצד בילדים שמשחקים ומנסה להבין מה מושך אותם בזה.
בתהליך הטיפול התברר שהפכתי את זה לאידיאולוגיה: אני אדם רציני, שעוסק בדברים שברומו של עולם. לא שייך שאחד כמוני ישחק משחקים. זה עלבון לצלם אנוש שבי...
המשימה שקיבלתי ממנו: לשחק כל יום רבע שעה עם הילדים שלי. אני לא מצליח כל יום, אבל אסירותודה שיחקתי כמה פעמים. זו הייתה הרגשה מוזרה: לעשות משהו חסר תכלית לחלוטין, ולא להרגיש רגשות אשמה על זה...

ניכרים דברי אמת. הבעיה שלי היא בדרך כלל עם היישום של זה- איך לא מרגישים רגשות אשמה- זה רגש- הוא טבעי, זו לא טעות בהבנה שאפשר להסביר לי. רע לי עם מה שעשיתי ואני הורג את עצמי עם ייסורי מצפון- איך בדיוק אני אמור לשנות את זה?

ב"ה

דוקטור, לפני כמה ימים ישבתי עם הבן שלי ופשוט הקשבנו למוזיקה ביחד, לא הייתה שלווה גדולה מזו. אסירות תודה!

טעות בהבנה.
אם אני חוטא רע רשע מושחת זדוני עוכר פורק מורד... אז יש רגשןת אשמה.
אבל אם אני ילד מיוחד של אבא, חולה! מכור חסר כוח, האם זה בשליטתי? האם אני אשם? התשובה היא לא!!!

אוהבים

אני ממש הייתי רוצה לשבת ליד כל ילד שלי בלי לעשות כלום עד שהוא יירדם.
לצערי, אני ממש רחוק מזה. אני חייב "לנצל את הזמן" (?) גם כשאני לידם...

אני מפחד משקט. מפחד מלםגוש את עצמי. כשאני לבד אני נלחץ מחברת עצמי... לכן כל פעם שאני לבד / בודד אני מיד בורח.
בורח לתאווה, אוכל, חדשות, משחקי מחשב, שיחות טלפון, אירגונים יזמויות פרוייקטים.... העיקר לא להישאר בחברת עצמי. וזה עצוב.
בתפילה אני גם מוצא את עצמי לבד בודד עם שקט מעיק.
אני לא מסוגל להתפלל בריכוז. חייב לעשות משהו תוך כדי המלמול.

אסירות תודה לאלוקים שהדברים משתפרים. אני יותר מקבל את עצמי. יותר סלחן כלפי עצמי. פחות מפחד להסתכל בבבואה שלי. פחות נחרד מהמיימדים האמיתיים שלי. אני הושיעה קטן חלש ומפוחד, וזה בסדר. אני מקבל את עצמי כפי שאני.
השקט כבר לא גורם לי למבוכה. טוב לי. אני אוהב את עצמי של היום. אהבה ללא התנאים שפעם הצבתי לעצמי.

אסירות תודה לאלוקים על תפילת ערבית אתמול בכותל שבה לראשונה אחרי המון המון זמן נפתחו בפני שערי שמיים. שערי הלב.

בהחלמה

הושיעה נא- כיף לשמוע על ההתקדמות ועל ההחלמה שלך.
אסירותודה הזדהיתי עם הדברים למרות שאני קצת בהכחשה שאני בורח עם מפגש עם עצמי- פשוט אני לא מבין מה יש לפגוש שם, אני זה אני וזהו.

מתפלל גם להתבונן על עצמי בשמחה ובהתלהבות כמו שאני מסתכל על חברים שלי, בהחלמה ומחוץ להחלמה.

תודה!

קודם כל, תודה רבה. חבר הפנה אותי לנושא שכתבת וזה דבר שאני מאוד מתחבר אליו ומזדהה איתו. חשבתי שאולי כתבתי את זה בעצמי...




זה מהותי. הבריחה מעצמי גורמת לחוסר התמודדות עם החיים ולחוסר פרגון לעצמי ולשאר העולם. להודות על מה שיש, לתת לקב"ה את המושכות כי אני לא מנהל הכל...
לשמוח ולהנות כי שום דבר לא מובן מאליו.
למה להיות עם הילדים כשאשתי יכולה? זאת בריחה שוב. משתדל לעבוד על זה. דפוס קשה.
משתדל בזמן האחרון יותר לפרגן לעצמי.

היום בבוקר הציף אותי גל של שנאה עצמית וממש בערתי מבפנים. היה לי מאוד קשה. רציתי לברוח להרס עצמי.
בחסדי השם יתברך, לא מובן כלל וכלל, התקשרתי לכמה חברים עד שאחד מהם ענה. שיתפתי אותו במה שאני מרגיש והרגשתי איך הכדור אש הזה פשוט יוצא קצת החוצה ממני. אח"כ דיברתי עם חבר נוסף.
תודה לחברים, תודה לספונסר, תודה לקבוצות, תודה לפורום, תודה לאשתי, תודה לילדים ובעיקר תודה לשם יתברך שאוהב אותי וגם אני, למרות הכל, אוהב את עצמי.