הנה עברנו את חג הפסח, וזה הזמן להמשיך ללמוד מההתמכרות של אבותינו ולנסות לא לחזור על הטעויות שלהם. טוב, הם יצאו ממצרים והיו נרגשים מאוד מהדרך החדשה שנגלתה לפניהם. סוף סוף הם לא עבדים והם אנשים חופשיים ומאושרים הצועדים לקראת חיים חדשים. הם חוצים את ים סוף ורואים שוב ושוב שה' נמצא איתם, מוביל אותם, דואג להם ואוהב אותם והם נדהמים מהניסים והנפלאות.

אבל אז עוברים שלושה ימים רגילים ואפורים והם מתחילים להתגעגע לסם שלהם, הם מתגעגעים להתמכרות, הם לא נגמלו מהעבדות שמושרשת להם בדם כבר כמה דורות והם מתחילים להתלונן. אחרי שלושה ימים בלבד, הם כבר קוראים למקום "מרה". מר להם להיות אנשים חופשיים... לך תסביר את זה לאדם שלא מכור. הוא יחשוב שהם משוגעים. הרי הם היו עבדים נרצעים במצרים וכעת הם בני חורין בדרך למתן תורה. הם - יותר מכל אדם אחר - היו צריכים להעריך את המתנה הנפלאה שהם קיבלו, אבל זה לא המצב. קשה להם בלי הסם שלהם. "וילונו העם על משה", יש לנו תלונות...

כמה מאיתנו מזהים עם זה? אני מאמין שכולם. החלטנו להפסיק את ההתמכרות, יצאנו לדרך חדשה ונהנו מכל יום שחלף. הרגשנו נפלא בלי להיות עבדים נרצעים לתאווה והיינו בטוחים שמצרים טבעו מאחור. אבל בדיוק אז, אחרי כמה ימים רגילים, התחלנו להתגעגע לפורנו ולשאר הנפילות. משהו דפוק בראש שלנו? כן, אנחנו מכורים. כמה ימים בלי אוננות או כל סוג אחר של תאווה ופתאום מר לנו. אנחנו מסתובבים עם הרגשה מרה של מאבק בתוך הראש ומתחילים שוב לסובב את הראש אחרי כל בחורה שעוברת ברדיוס קילומטר שלנו.

כן, הבעיה שלנו היא לא להפסיק, הבעיה היא לא לצאת ממצרים. אמנם רוב העם נותר מאחור, אבל אלו שיצאו עשו זאת בשמחה. הבעיה היא להמשיך את החיים בחירות. אנחנו רוצים לצאת ממצרים לנצח ולהשאיר את העבדות מאחרינו אבל לא באמת יכולים, כי התאווה היא החבר הכי טוב שלנו ובלעדה - חיינו אינם חיים. קל לומר שהפורנו הוא רע, אבל אם הוא רע, איך הגענו לכאן בכלל? כנראה שבכל זאת אנחנו נהנים מהבריחה הזאת אל העבדות.

אבל ה' אהב את אבותינו והוא אוהב גם אותנו. הוא אמר למשה לקחת עץ ולהשליך אותו לתוך המים "וימתקו המים". יש דרך להמתיק את התחושה המרה אחרי שלושה ימים במדבר. יש דרך להמתיק את הגלולה הנוראה של הפסקת השימוש בסם הפורנו.

אז מה עושים, איך הופכים את המרירות הזאת למתוק? איך מקבלים את אותו "עץ" שממתיק את המצב? התשובה היא: "ויצעק אל ה'". מוסרים את החיים לה' שינהל אותם עבורנו. ואז "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים". מכניסים את ה' לחיים שלנו, מוסרים לו את המפתחות לרכב ומפנים את הכסא שליד ההגה, ועוברים לכסא השני. וה' כבר יודע את העבודה, ויודע מה טוב עבורי, ויודע מה נכון לכל שעה, ואז נעלמים הכעס והפחד, הבדידות והעצבים ועוד שאר מיני חוליים שרק בגללם אנחנו מעדיפים להיות עבדים נרצעים לתאווה מאשר בני חורין, עבדים לה' יתברך.

אני

דברים נפלאים ומחזקים!
תודה ר' זלמן!
לאחרונה אני מרגיש עבד יותר מכל תקופה שאני זוכר.. וכל הזמן צועק לה' מקוה שיציל אותי מהר..

זלמן,

לפנות את כסא הנהג לקב"ה נראה לי השלב הראשון , כמין הקדמה לשאר העבודה. אני מבין את זה כהבנה שלא הכל בשליטתי. איזה שהוא טריק שאמור נפשית להכין אותי יותר טוב לשליטה בתאווה.

ביתר עומק, האם הכוונה היא לתרגל אותי לשתף את הקב"ה בעבודה על התאווה, כך שברגע של חולשה באופן כמעט אוטומטי אני אפנה אליו וזה יסיט אותי מהתאווה - יתן לי פרספקטיבה שונה.

הרי כבר הסכמנו כמה פעמים שזה לא עניין דתי, הרי גם אתיאיסטים יכולים למסור את הרצון. מה שגורם י לחשוב שיש כאן בוודאי איזה רעיון פסיכולוגי נסתר.

אולי תגדיר לנו את המטרה הנפשית-פסיכולוגית שמסירת הרצון אמורה להשיג.

אשריך,
אני עדיין מתגעגע לסם ורק בעזרתו של ה' אתמול לא נפלתי.
תודה רבה ובהצלחה מרובה,
אין יאוש

אומר לך את האמת. כאשר התחלתי את דרכי בקבוצה, לא שאלתי אף שאלה ופשוט ביצעתי כל מה שאמרו לי. לא עניין אותי איך זה עובד, כל זמן שראיתי שאנשים שהלכו לפניי באותה דרך הצליחו. למרות שהיה חושך וקר בדרך, ראיתי את הפסיעות של אלו שצעדו לפניי והגיעו לאור, ושמעתי את הקול שלהם אומר לי: תמשיך לצעוד, האור לפניך.

הייתי כל כך חולה, שלא עניין אותי באיזה מדינה מייצרים את המסוק שמגיע לחלץ אותי. מצידי שיהיה מגרמניה, כל זמן שהוא ימלא את ייעודו. כך גם לא ניסיתי להבין למה זה משנה אם אתן לקב"ה משהו, אלא פשוט עשיתי מה שאומרים לי.

יחד עם זה, היום אני יכול להסתכל על הדרך הקצרה שעשיתי, ועל הדרך הארוכה שנותרה לי, ולנסות להבין מה כל צעד עשה לי. אולי זה הפירוש האמיתי של נעשה ונשמע. יכול להיות שצריך באמת גם את החלק של "ונשמע" למרות שיותר כיף וקל לעשות מה שאומרים לי וזהו.

אז כן, החלק הזה הוא הבסיס הרוחני של כל התכנית. הוא לא רק טריק שאמור להכין אותי לשליטה בתאווה אלא טריק שאמור לסדר אותי שלא אצטרך את התאווה. הנקודה היא לא (רק) ליצור "תחליף" לתאווה או איזה משהו שנוכל לפנות אליו ברגע שהגל תוקף אותנו, אלא הרבה יותר מזה. הנקודה היא למצוא דרך חיים בה לא צריך סמים יותר - מכל סוג שהוא. (זאת אגב הסיבה בגללה התכנית עובדת על כל סוגי המכורים בלי קשר לסוג ההתמכרות).

ואם אנסה בכל זאת טיפה את כוחי בפסיכולוגיה, אז כל זמן שאני ממשיך את החיים הקודמים ומנסה להישאר אותו בן אדם רק עם כוחות חזקים יותר וטריקים טובים יותר - זאת משימה מאוד קשה. לעומת זאת אם אני הולך לחיות חיים אחרים לגמרי - יש לי סיכוי. והחיים האחרים לגמרי אומרים שאני לא המנהל של החיים שלי! ישנה הצגה שנקראת "החיים של זלמן" ובהצגה הזאת אני רק השחקן הראשי אבל לא הבמאי, לא המאפר, לא איש הסאונד ובודאי לא המנהל. אני צריך לעשות את העבודה שלי הכי טוב שאפשר, אבל אם שחקן אחר לא עושה את עבודה כמו שצריך - זה לא האחריות שלי, זאת האחריות של המנהל הראשי והוא יודע מצוין מה צריך לעשות.

וזאת הדרך הכי טובה לשחקן כדי שיצליח ויתקדם. כי אם הוא יתחיל להתערב לאיש הסאונד ולמאפר בעבודתם - יראו לו את הדרך החוצה. אף אחד לא אומר לו להפסיק לשחק ולהשקיע במשחק בצורה הכי טובה שהוא יכול, אבל הוא צריך לעשות את העבודה שלו וזהו. כל מה שלא קשור אליו - לא באחריותו. וזה מה שה' דורש מאיתנו, שנעשה את העבודה שלנו (בכל דבר בחיים וזה כולל גם את המאבק בתאווה) הכי טוב שאנחנו יכולים, ואת השאר נשאיר לו. ואנחנו יכולים לסמוך עליו שהוא יודע טוב מאוד את העבודה שלו בתור המנהל של ההצגה הזאת.

אני חושב שהגדרת את זה בצורה מעולה.

אחרי קריאה מרובה בפוסטים שלך בחודשיים האחרונים, אני חושב שההבנה הזו חילחלה לי די עמוק.

האמת שכל העליה הרוחנית שחוויתי בליל הסדר הייתה בזכות זה.

עם ישראל היה במצרים שם עבדו את הצאן, הרש"ר הירש מסביר שהם עבדו את הצאן כי הטלה הוא סמל לכניעה, כצאן לטבח יובל, איפה שהרועה מוליכו, שם הוא הולך. והמצרים נכנעו לטבע לגמרי, מה שהטבע דורש כן יהיה. עם ישראל היה צריך להקריב קרבן פסח בשביל להבין שאת ההכנעה צריך להפנות לקב"ה. איפה שהקב"ה שם אותי, שם הוא רוצה שאני אהיה, אשרי ואשרי חלקי שאני עושה את רצון קוני.

הוא רוצה שאני אעמוד בפקק שעתיים, אני אעמוד בפקק. הוא רוצה שאני אזיע ברחוב, כי אני רץ לעבודה. אשרי שאני עושה את רצונו יתברך. אם היה רוצה סידור אחר בטח היה מוצא. הוא רצה שאני אפסיד כסף, אז הפסדתי כסף. כשהוא רצה שאני ארוויח - הרווחתי ולא התלוננתי.

כמו שאתה אמרת יפה, אני שחקן ראשי בהצגה. ואני הולך לעשות עבודה מדהימה.

זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא.

השלב הזה הוא תמצית כל תכנית הצעדים. כל השאר זה רק פרטים איך באמת לחיות את זה עם כל מידה ומידה וכל שלב בחיים שלנו.