שלום לכולם
אני רוצה לשתף אתכם בתובנות מסוימות שעלו מחוויותי בפסח,
כמו כל עם ישראל טילתי רבות עם המשפחה, וכמובן שמושאי תאווה יש בכל מקום בזמנים אלו.
והנה בימים בהם טיילתי במקומות שהיה בהם פריצות שרדתי, ואילו במקום מגורי כשלתי וכמעט נפלתי,
והשאלה היא למה?

לדעתי כשהכנתי עצמי לקראת היציאה למקומות שציפיתי שיהיה שם פריצות,
עשיתי פעולות מקדימות, קראתי בספרים, אמרתי בפה מלא שאני מוותר על הזכות להתאוות היום
(אפי' שלא ממש התכוונתי) והתקשרתי לחברים מהקבוצה תוך כדי, והודיתי בפניהם על חוסר האונים שלי,
ומסרתי את זה בפניהם לאלוקים שישחרר אותי בחסדו היום ,
שרדתי , לא לגמרי, כן הסתכלתי אבל זה היה נסבל.

אבל כשהשתתפתי באירוע מקומי בעיר מגורי החרדית, הגעתי לשם בלי הכנה מוקדמת,
בום!!!!!!
זה תפס אותי לא מוכן
ולא הייתי מסוגל להתמודד עם הצפת התאווה ,
ולא התמודדתי!
בלית ברירה נטשתי את המשפחה שם ופשוט ברחתי לקבוצה שהתקיימה בעיר סמוכה.

אני מודה לה' על ההבנה שאני כמכור חייב להיות ער ומודע לכך שהתאווה הינה ערמומית ומבלבלת
ומחפשת תמיד לתפוס אותי לא מוכן.
תודה
מוטי

מוטי היקר,
תודה על השיתוף..
זה בהחלט לא פשוט, ואני כל כך מבין אותך
כי אני לצערי נפלתי.
למרות כל הבקשות והקבלות זה לא עזר..
אין מנוס אני חייב להגיע בדחיפות לקבוצה..
ה' יזכני במהרה..

היום קראתי משהו שעודד אותי.. שגם העלו את זה בעבר כאן, אם אני לא טועה זה היה יקירנו ר' זלמן.
מצוטט מספר שמצטט את "שבט מוסר" :
" אדם הנוטה למדה רעה מסויימת במיוחד או נמשך לתאוה מסויימת במיוחד, ידע שעליה בעיקר צריך הוא לעבוד, כיון שעל כך עיקר ביאתו לעולם. זה בחלק ה"סור מרע".
וכמו כן בחלק ה"עשה טוב" - למה שלבו נמשך ביותר ויש בחשקו ללמוד או לקימו כגוון שנוטה לעיון, או לתפילה בכוונה יתרה, או לגמילות חסדים, או לזיכוי הרבים, ומאידך יש לו מפריעים על דבר זה לקימו על אף חשקו ושאיפתו לכך - זהו סימן שעל זה צריך להשקיע עצמו ולא לשים לב למעירים והמלגלגים המטרידים אותו לכונו לכיון אחר."

פשוט מה שאני מרגיש.. וב"ה ה זיכני לפחות לדעת על מה אני צריך לעבוד ומה התיקון שלי..

אשריך מוטי.
אשריך שתפסת את עצמך בזמן, אשריך שנשארת נקי.
לי עצמי הייתה התמודדות אתמול אבל בחסדי ה' לא נפלתי.
ב"ה נקי ששה ימים.
כן אני, זה שהתבכיין לפניך לפני כמה שבועות שהוא לא מסוגל לשמור יותר מארבעה ימים.
בהצלחה מרובה,
אין יאוש

מוטי שלום,

אין ספק שזה דבר חיובי מה שאתה עושה, אבל אני מנסה להבין משהו. האם מה שאתה אומר זה שצריך להיות כל הזמן בהכנה? ומה יקרה אם אני נוסע בנסיעה שגרתית ורגועה בערב לשיעור תורה ועל הדרך יש לי פתאום נסיונות לא קלים?

כדי לחדד את השאלה: האם התשובה שלנו היא להיות מוכנים לנסיונות או שאולי אנחנו בכלל צריכים משהו יותר פנימי?

(אם יורשה לי לנחש, יתכן שהנקודה היא לא רק ההכנה - למרות שהיא כמובן היתה קיימת במקרה שלך. אולי יותר קל לי לוותר על מה שנראה בעיניי "תאווה" ו"רע" שזה נשים חילוניות "פרוצות", ולעומת זאת על התאווה לנשים דתיות-חרדיות עוד לא הסכמתי לוותר? האם יתכן שאני כמו אלכוהוליסט בגמילה שלמרות הכל מחביא כמה בקבוקים רק למקרה הצורך?)

לדעתי צריך את שני הדברים גם יחד.

צריך שינוי פנימי של ההסתכלות על החיים, הקשר עם הקב"ה, ההשלמה עם עצמי ומצבי בעולם.

אבל במקביל על מנת להשתחרר מדפוסי התנהגות רעים, צריך לסגל דפוסי התנהגות מתוקנים. חלק מההסתגלות הזו זה לדעת לזהות את המנגננוי תגובה שלנו למצבים שונים. ברוב המקרים ברגע שאני רואה מראה מעורר תאווה, המנגון תגובה שלי הוא להמשיך לחפור בזה. מה שאני צריך לסגל לעצמי זה מנגנון תגובה יעיל, כזה שגם אם ראיתי או נתקלתי - לא אגרר.

ברור שהיה עדיף אם לא היה לי בכלל צורך להגרר, אבל אחרי שנים רבות של נפילות, חייבים ללמד את הגוף והנפש לדעת להגיב בצורה נכונה.

מה שמוטי אומר (לדעתי) שהרבה יותר קל להגיב נכונה, כשאתה מוכן. לשלוף מהמותן הרבה יותר קשה.

אתה צודק במאה אחוז.

אני רק שואל לגבי החיים בכללות, לא לגבי מקרה ספיציפי. האם התפקיד שלנו הוא כל הזמן להיות דרוכים ומוכנים ומתכננים את צעדנו? האם זה מה שה' רוצה מאיתנו?

שלום
ותודה על ההזדמנות להבין את עצמי טוב יותר
אני חושב שהמטרה בסופית בעבודת הצעדיםהיא,
להטמיע בנפשינו את דרך החיים שהתכנית מציעה,
קרי: מודעות לחוסר האונים, ומודעות שה' יכול ויעשה אם אפנה איליו באמת,
מי שחי כך מוכן תמיד, כי הוא עובד על זה כל הזמן, זוכר מהיכן הגיע ולאן אינו רוצה לחזור.
ומעל הכל הוא יודע היטב עם מי יש לו עסק "תאווה ערמומית ומבלבלת" שמחפשת אותו בסיבוב.

בינתיים עד שנגיע לדרגה הזו עלינו לעשות צעדים חיצונים שיעזרו לנו להתכונן לנסיון ולעמוד בו,
לדוגמא, חילקו השבוע באחד מהקבוצות "גומיות חוסר אונים" , הסבירו לי ששמים את זה על הזרוע,
וכל פעם שנתקלים במשהו שמעורר את התאווה, מותחים את הגומיה ומשחררים...
הכאב הקל אמור להזכיר לי מי אני ומה אני עושה ולאן אני לא רוצה באמת לפנות,
(אני קצת חושש להשתמש בזה, כי גם כך אשתי חושבת שהצטרפתי לאיזה כת...)

מעבר לזה אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה ולא אני לא מוכן לוותר לא על חילוניות ולא על חרדיות,
אני עובד על לוותר באופן זמני "רק להיום"
ומבקש מה' שיעזור לנו לעמוד באתגרי הקיץ הבעל"ט
תודה
מוטי 

מוטי, אתה בהחלט ראוי לשמך. אומץ הלב והישרות הפנימית שגרמה לך לברוח לקבוצה בעיר אחרת מעוררת הערצה. הלוואי ולי היה כל כך הרבה אומץ לעמוד אל מול הסביבה שלי ופשוט ללכת כשצריך...

האמת שאני מגיב כאן בגלל תגובתו של 'מאמין'. מאמין חברי היקר, אם המשפט שקראת הוסיף לך אמונה וכוחות, מעולה. אותי הוא דווקא מחליש - מכיוון שאם אני מבין אותו נכון, בניגוד למה שאני לומד מ12 הצעדים - מטרתי בעולם היא שהתאווה הזו תעבור, מטרתי היא לנצח אותה. ואילו אני, כבר בצעד הראשון וויתרי מראש. היא תישאר. הניסיון לנצח הוביל אותי כבר אל פי פחת...
מה שמחזק אותי, שדומה מאוד לדברים שציטטת אבל שונה במגמה שלהם הוא דברים שכתבתי פעם בחיזוק היומי בשם ר' צדוק (קטע שנמצא בארנק שלי ואני קורא הרבה מאוד...) - ואביא מהם ברשותכם, בגלל שהם מאוד קרובים לליבי (מקווה שמה שנחצב מליבי יכנס גם לליבך, ובבקשה שים לב להבדל בדגש - האם ההתמודדות היא רק ב'סור מרע' או שהיא היא 'העשה טוב'):

"כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו...כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתיחדה נפשו בפרט ואין לה חבר...ועל כזה אמרו (גיטין מ"ג.) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר."
הייתי רוצה שהחיים שלי יהיו על מי מנוחות, כמו אותו נתנאל, או כמו 'האחרים' שנראים לי שלווים ושמחים. הייתי רוצה שהיצר שלי יפסיק להפריע לי להתקדם, בכלל, הייתי רוצה שיפסיק, שישתוק, שלא יתערב לי בניהול החיים שלי. רצון זה גורם לי להרגיש שכל עוד אני שם, בתהומות, אני לא בכיוון. שהחיים שלי מתחילים רק כשהתמודדות שלי נגמרת.
ר' צדוק מנסה לשכנע אותנו להפוך את התמונה - נתן, הוא אומר לי, זה במקרה שהיצר תוקף דווקא אותך? זה בטעות? האם אתה באמת כמו נתנאל? על תדאג, הוא ממשיך, לנתנאל יש את היצרים שלו. עלי להסביר לך משהו, היצר הוא סימן. הכוחות שלך רוצים להתפרץ, יש לך נטיית נפש אמיתית, שנוצרה על ידי הבורא להתקשרות, לאהבה, לחיבור, אבל משהו התפספס בדרך, אז זה מגיע אליך ככה. אבל אתה לא מבין, הבוץ הזה שאתה נמצא בו, הצעקות שאתה צועק לה' מתוכו, הניסיונות, הנפילות, הכאבים, האכזבות - זה מה שמעניין את הקב"ה בחיים שלך. זה. אולי אם היית במקום הקב"ה היית מעניק לעצמך חיים יותר משעממים, עם פחות תהומות ונסיגות, אבל זה בגלל שאין לך מושג כמה אתה באמת שווה,  ואתה עוד תראה, כשתצא משם, כשתצמח, תגלה שהתקופה ההיא לא הייתה 'פסק זמן' של החיים, היא גרמה לך להיות אדם אחר, ואולי כשתעלה לשמיים, אומר לי ר' צדוק, אולי רק אז תבין שהסרט שיקרינו לך עם הכי הרבה מחיאות כפיים, יהיה של התקופה הזו, התקופה בה התפתחו כוחותיך הייחודיים, בה ניסית וכאבת, ובאופן פלאי צמחת והיית לקדוש. כולנו רוצים טהרה, הוא מסכם,  אבל אל הקדושה האמיתית מגיעים רק אלו שנפלו.