"הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו"

מהיום שבאתי לתוכנית ידעתי שאני חסר אונים, עצם ההגעה שלי לתוכנית הייתה הודאה בחוסר אונים, חסר אונים = חסר כוח, אין לי כוח מול התאווה, ואני מאבד שליטה על חיי, וחיי נהפכים לבלתי מנוהלים מול התאווה, את כל הידע הזה היה לי, אבל ברגע הנתון זה לא עבד.

אני מודה שאני חסר אונים, נו...... הודייתי, ו...... למה זה לא משתחרר לי ? האובססיה רודפת אותי.....בכיתי בצרחות, צעקתי, לא עובד לי, "אני חסר אונים" שאגתי שוב בכל הכוח, התקשרתי לחברים באובססיה, חסר אונים, חסר אונים, חסר אונים... לא עזר, האובססיה לא הניחה לי, הייתי צריך את הכוח הגדול מבחוץ שפשוט יורה לי 'עזוב כעת הכל, רק אל תשתמש בתאווה 24 שעות", זהו.... זה הכל.... הורדתי מידי את הפטיש הכבד שרשום עליו "חוסר אונים", והלכתי לנוח 24 שעות, הוקל לי.

רק כאשר התשחררתי מהאובססיה והתחלתי לשחזר את מה שקרה לי שם הבנתי, הבנתי שלא התנהגתי באמת כחסר אונים, שהשתמשתי בחוסר אונים בגיבורות, הבנתי שחסר אונים אמור להתנהג כמו שחסר אונים מתנהג, כמו שמול חבורת שודדים עם גרזנים מעולם לא אנסה להעמיד פנים של גיבור גדול ולהרים פטיש ולאיים, פשוט אכנע, ארד על הברכיים ואמתין לחנינה, אבקש ברוגע ושלווה, אולי אפילו אגמגם מפחד, אבל לצעוק ? לא נראה לי אופצייה שם.

שהתאווה תוקפת אותי אין לי אופצייה, אני צריך לעצור לרגע ולדמיין שאני באמת חסר אונים, בא מולי משהו גדול גדול שאין לי כוח מולו, אני יכול רק לסגור עינים ולנשום עמוק, ולבקש בשקט מאבא אוהב שהולך לצידי "אלי תן בין את השלווה, אין לי כוח מול זה", ואם זה ימשיך לתקוף, אחפש פינה שקטה להניח את הגוף שירגע, משהו רע עובר עלי, זה יותר גרוע בשבילי מכאב בכל הגוף, חייב מנוחה.
זה כמו שאני הולך ברחוב להנאתי ובפתאומיות נתקפתי במטרי גשם עזים ומבורכים ואני ללא מטריה או כל מגן מפני הגשמים שמרטיבים אותי עד לשד עצמותי, ואני במקום שגם אין לי אופציה לתפוס מחסה, אז יש אפשרות לבכות להתעצבן לצעוק לרוץ ולהילחם עם המציאות, ויש אפשרות להמשיך ללכת רגוע ולהירטב ולדעת שאין לי כוח מול הדבר הזה ורק לבקש בשקט מאלוקים שיעזור לי להמשיך להיות מחובר אליו.

זה נכון שעוד לא נמצא הרופא שיתן אישור מחלה על ימים אובססיבים, אבל היום אני ברור שיום כזה אני לא לוקח סיכון לקום מהמיטה, אני חולה גם אם אין רופא שיאשר את זה, חסר אונים עד שאין לי כוח לקום להסתובב כבן אדם רגיל, "חסר אונים" על אמת.

תודה.
מזדהה מאוד.
אני ג"כ בתקופה הראשונית הייתי צועק (גם אם לא בקול, אבל צעקה פנימית) וזה לא הרגיע את האובססיה, ואכן ממש כמו שכתבת למדתי שהניגון עושה את ההבדל, דוגמא לדבר בחיי המעשה שאומרים משפט מסוים והבנת המשפט מתהפכת לחלוטין רק בגלל ניגון וטון שונים.
המנגינה עושה את ההבדל.

מאוד התחברתי. תודה.

וואו, תודה.
הייתי צריך לקרוא את זה היום. לפני כמה דקות מישהי בשורה לפני בכיתה הסתכלה  בקטלוג של שמלות כלה (לא צנועות וחסודות, כמובן). בדיוק זה קרה לי, שהשתמשתי בפטיש במקום לשחרר. תודה על האבחנה והתיאור

נתן במתנה 

אבל זה כל כך קשה, כל כך בא לי פשוט לצרוח עד שיגמר לי האוויר

אבל מה עושים,
אני יושב על אוטובוס ולידי מושאי תאווה, ובמקום להחליף מקום, אני פשוט ממשיך ומסתכל,
אני חסר אונים, מול לעשות הפעולה הנכונה.

אבי אתה צודק.
במצב של חוסר אונים אין לי באמת כוח לעשות שום פעולה
הפעולה הטבעית שלי היא ללגום וללגום עד ש....

לפעמים שאני חסר אונים מול ביצוע פעולות זה אומר שציפיתי להיות מלא בכוח לבצע אותם וזה לא קורה.
אבל אם מראש אני מודע לכך שאני חסר אונים ואני מקבל את עצמי כך ומסוגל להכיל את זה אז אני מתנהג שם מראש כמו חסר אונים, והפעולה היא אוטומטית.

אני יודע אצלי להגיד שבעבר עוד חשבתי שמול דברים מסויימים כמו קריאת חומר תאוותני עדיין יש לי כוח ויכולת להתמודד ולכן הרשייתי לעצמי לדרוך על הקצה, אבל שקיבלתי סטירה בכיתי ואמרתי אין לי כוח, והייתי חסר אונים מול פעולות כי מראש כשדרכתי בכניסה הייתי מלא בכוח, אז היום מראש אני לא פותח וקורא כי אין לי כוח.

תודה 'אור'. אתרום מעט מנסיוני לנידון - 'אבי גולן', מה שאתה מתאר אינו תיאור של אדם המתנהל מתוך עמדה של חוסר כח. ההפך, בשורש ההתמסרות למבט עומדת התפיסה שמה שלא יהיה, אשרוד את זה... או, ממילא כבר הלך עלי, כולם כבר ראו...  או לחלופין, אף אחד לא שם לב.. (לפעמים מחשבה והיפוכה בתוך גל אחד) וזו הרמאות העצמית, כי הנשמה כן נאנקת שם. ברגעים הללו הנפש לא שורדת. היא מתה.

שים לב, המציאות היא שלמכור אין מספיק כח מול התאווה. או שהוא 'נשאב'. כי הרי אין לו כח... או שהוא נלחם. ובעצם מזין את התאווה כי היא 'מתה' על מלחמות משם היא שואבת הכי הרבה כח, האפשרות השלישית (בהחלמה) היא ההודאה. פשוט להסכים עם העובדה שיש חסר בכח, וזה לא אומר שאין כלום. יש, אך הוא חסר.

עצם 'ההסכמה' מייצרת איזו שהיא תנועה -  אנרגיה המאפשרת לו לפעול באופן שונה. וזו בעצם האפשרות השלישית. עם הזמן לומדים לחוות את חוסר הכח הזה. לא רק להבין אותו. לחוש אותו.

חבר שאל אותי אמש על חוסר אונים ואלוקים שם בדעתי משל נפלא ואשתף.

אני אוהב להסתובב בגלגלי ענק, הגדולים האלו, זה מסתובב ואני נהנה בלי סוף, אבל בכל פעם אחרי דקה שניים של הנאה אני מתחיל להרגיש סחרחורת, מתחיל להסתובב לי הקישקעס ואני תופס בחילה איומה, עד שזה עוצר אני כבר מקיא את הנשמה, היום שלי נהרס לחלוטין, בחילות, סחרחורות, תחושה לא נעימה.

כל זה יוצר בי איזשהו הרתעה מלנסות את זה שוב, כמה פעמים ניסיתי וחשבתי אולי זה כבר הסתדר, אבל כשכבר הייתי שם בגלגל באמצע הסיבוב הראשון שאי אפשר לעצור אותו, כבר התחילו הבחילות ושאר מרעין בישין, הזכרונות הארורים האלו גורמים לי לא לרצות לחזור לשם שוב, סבלתי שם, כואב לי שם, אני מאוד מאוד אוהב להסתובב בגלגל הזה, אבל אין לי כוח להתמודד עם מה שאני מריג אחרי זה, ולכן אני לא חוזר לשם.

והנמשל.....

אני אוהב תאווה, זה טוב, זה כיף, כל העולם משתמש בזה, הרחובות מלאים בזה, אבל לי זה עושה רע, החיים שלי הפכו לבלתי ניתנים לניהול בגלל התאווה, אז רק להיום לא רוצה לחזור לשם.