הפרדוקס הזה נשמע מטורף למי שלא חווה אותו, אבל נשמע הגיוני מאוד לכל מי שעבר אותו. כדי לנצח - צריך להכנע. כן, זה נשמע מטורף, כי אם אני נכנע - זה אומר שהפסדתי ובטח לא שזה הדרך לנצחון, אבל המציאות מוכיחה אחרת.

ומתוך אותו פרדוקס נבנה פרדוקס נוסף של ההתייחסות שלי לתאווה. ישנה ההתייחסות הישנה והקלאסית בה אני מסביר לעצמי כמה זה רע וכמה זה לא הגיוני שאני בכלל חושב על נפילה, ולעומתה יש את הגישה המגיעה מתוך הכניעה, בה אני מסביר לעצמי את ההפך. אני מסביר לעצמי שזה מאוד הגיוני הרצון הזה ליפול, ולעומתו דווקא הרצון להסיט את המבט ולא להסתכל הוא לא הגיוני ונוגד את כל המציאות שלי.

אני מודה בעוצמה ובכח של התאווה. אני מודה בחולשה שלי מול עצמי.

ולמרבה הפלא, דווקא הכניעה וההבנה של התאווה עזרו לי הרבה יותר מאשר כל הנסיונות ההירואיים לעמוד מול התאווה באומץ ובגבורה. אני מרגיש כמו ברכבת הרים בלונה-פארק. לא משנה כמה ידעתי שזה לא מסוכן, לא משנה כמה ידעתי שזה בטוח והכל בסדר, עדיין הגוף שלי שידר את ההיפך ופחדתי. הלב שלי נפל. כאשר השכל שלי מתמודד מול הגוף - הגוף תמיד מנצח. אין לשכל שלי שום סיכוי במאבק הזה. וזה נכון גם במאבק שלי מול התאווה. כאשר אני רואה בחורה ברחוב, הגוף שלי משדר שאני ימות אם לא אסתכל עליה, ולא משנה כמה אני יודע שזה שקר - אני עדיין ימשיך להסתכל עליה למרות הכל.

וכאן מתגלה הסוד של הפרדוקס. כאשר הגל מגיע לשטוף אותי, יש לי כמובן שתי ברירות: לעמוד מולו ולהיאבק, או להוריד את הראש ולתת לו לעבור מעליי. אם אני חושב שאני יותר חזק מהגל הזה, או אם אני בהכחשה לגבי העוצמה הטמונה בגל - אני יעמוד וינסה להלחם בכל כוחי בגל התאווה ששוטף אותי. אבל מנסיוני, הגל תמיד יותר חזק ממני ובסוף מפיל אותי לים התאווה חסר אונים. אז יש לי אפשרות אחרת. אני יודע שהגל הוא חזק, אני יודע שאני חלש. אני יודע שהגל הוא הגיוני וטבעי לאדם מכור כמוני, אני יודע שלמרות שבשכל אני מבין שזה רע - הגוף משדר שזה טוב. ובגלל כל זה אני לא מנסה בכלל להלחם בגל התאווה.

אני מודה בחולשתי ומוריד את הראש, ממתין שהגל יעבור מעליי, ואז אקום שוב עד שיגיע הגל הבא.

ואז, כשאני באמת מבין את אפסותי וחולשתי מול התאווה ומול עצמי, אני פתוח לבקשת עזרה. בלון האגו הנפוח שלי מתפוצץ ברגע שאני מוכן להיכנע, ואז פתאום אני מוכן לבקש עזרה. לבקש עזרה מהקב"ה, לבקש עזרה מהחברים בתכנית, לבקש עזרה מאשתי. לא משנה כעת ממי אני מבקש עזרה, עצם בקשת העזרה היא החשובה כאן.

ויש עוד ענין. כאשר אני מכיר בחולשתי ומודה בעוצמת התאווה, כאשר אני נכנע מול התאווה, אז לא ארשה לעצמי "לשתות" אפילו לא מבט אחד של תאווה. כי כל זמן שאני חושב שאני גיבור וחזק, אני גם בטוח שאני יכול לשלוט בעצמי ולשים לעצמי גבולות, ואז אני יכול להתפתות למבט שטחי ברחוב "כמו כולם". אבל אם נכנעתי ואני יודע שהתאווה חזקה ממני - לא אתפתה אפילו לא לטיפת תאווה, כי אני יודע בוודאות שהתאווה תהרוג אותי.

נו, אתה מוכן להכנע?

זה בעיה זלמן...
אני לא יודע, אם אני יבדוק את השיטה הזו פעם הבאה, שהשד יכנס בי?
אתה ואמר לי שאני פשוט אמור להגיד לעצמי אין לי סיכוי? ואז מה? מה אני אמור לעשות מעבר לאמירה הזו? מה אני אמור להרגיש אחר כך?
האם מכך שאני אומר שאין לי סיכוי לא נובע שאני פשוט ילך ויחטא? שלא תבין לא נכון אני כן חושב שאין לי סיכוי אבל רק בגלל זה אני חוטא תמיד... כי אני יודע שאין לי שום סיכוי מולו
'הוא אש ואני בשר ודם' (אודי דוידי, שם,שם)

לכן בדיוק קוראים לשיטה "12 הצעדים" ולא צעד בודד. אם זה היה הצעד היחיד - היית צודק, אבל אחרי הצעד הזה יש עוד 11 צעדים נוספים שמלמדים אותך איך לפרוח מכאן. שום עץ לא מתחיל לגדול לפני שהגרעין הקודם מת. דווקא מתוך הייאוש והמוות מגיעה צמיחה.

כשנכנסתי לתוכנית, הרגשתי כאילו אני הולך בחשיכה גמורה ולא רואה כלום חוץ מאשר את הפסיעות של אלו שהלכו לפניי בשביל הזה. פחדתי להמשיך ללכת, אבל שמעתי את הקול של אלו שכבר צעדו שאומרים לי שהם כבר הגיעו לאור. פחדתי לצעוד אבל האמנתי בדרך, ובמקום ליפול ולמות - התאווה נפלה.

בהקדמה לתכנית נכתב שאם אתה זה מייאש אותך - סימן שאתה במצב טוב, כי זה אומר שאתה מוכן לצאת לדרך. רק מי שהגיע לתחתית יכול לתת צ'אנס לתכנית המפחידה הזאת. אבל ישנה הבטחה: כל מי שצעד בדרך הזאת הגיע אל האור וניצל. אתה מוכן לנסות?

אני כבר מחכה בקוצר רוח להתחיל את התוכנית, אני לא יודע מה לעשות פעם הבאה שאני אגיע להתמודדות כרגע נוח לי ואני גם נמצא בישיבה שם היצר פחות קורץ לי למרות שלפעמים אני מתגרה גם כאן ונופל גם כאן בישיבה אבל בכל מקרה אני ימצא בישיבה עד לשבוע הבא (שבת ישיבה) ואני לא יודע מה לעשות אם הוא יתעורר?

בשלב הזה כל מה שאני יכול לומר לך הוא שאל תנסה לריב איתו אלא פשוט ברגע שזה מתחיל לטפס לך בחזה - תעצור הכל ותבקש עזרה. קודם כל תבקש עזרה מהקב"ה ואחר כך מחברים נוספים שמתמודדים עם זה.

וכשאני כותב לבקש מהקב"ה אני מתכוון ממש. לא למלמל פרק תהלים אלא פשוט לעצור בצד, לעצום עיניים ולדבר עם הקב"ה. לספר לו כמה קשה לך, להגיד לו שאתה יודע שזה גדול עליך ושאין לך סיכוי מול עצמך, ולבקש ממנו להילחם עבורך.

אחר כך תתקשר למישהו מהתכנית כאן. אם כבר יצרת קשר עם מישהו בגילך - תקבל את הטלפון שלו ותפשוט תתתקשר, תגיד שקשה לך, תתאר בדיוק מה עובר עליך ותחכה רק להאזנה והקשבה. אף אחד לא יתן לך שום זריקת מרץ, אבל עצם הוצאת הסוד הנורא לאויר ממוסס אותו. עצם ההודאה בקושי גורמת להקלה.

זלמן כל מילותיך בסלע אתה פשוט תותח זה אותה חויה שאני עברתי ועובר אני מרגיש שהתאווה חזקה ממני לכן מבקש מבורא עולם שיעזור לי ותאמינו לי שבורא עולם עוזר תתפללו לאבא שבשמיים

זה בדיוק כמו קנים ועצים ליד נהר. כאשר יש שיתפון הקנים  מתקופפים לגל  "נכנעים" ואחר כך קמים בחזרה ,לעומת העץ שנשער ישר " כאילו נלחם" לא שורד את הגל ונישבר.
אני מסכים איתך זלמן  לנסות להלחם נגדו זה לא הפתרון

אריאל היקר,
כדי לסדר את המחשבה אני מסתכל על הדברים כך:
כידוע "לית אתר פנוי מיניה". אין דבר שבו לא תמצא מראות אלוקים. היכן שאנו לא רואים אותו זה בגלל מוגבלות העיניים שלנו ולא בגלל שהוא לא נמצא שם. הוא נמצא בתוך כל החושך הכי עמוק והוא מדבר אלינו משם, ממש כמו שדיבר אל איוב דרך היסורים. ההבנה שהוא זה ששולח את התאווה היא זו שתביא אותי להכיר בכך שרק הוא יכול גם לקחת אותה! מכיוון שהכרנו בכך שזה גדול מאיתנו, אז בא ונשלח את הקב"ה לשחוט את מלאך המוות. בעומק הדברים זה סוג של התגלות אלוקית בו הוא מבקש ממך לקרוא לו ממש כפי שביקש מהנביאים להתפלל ולשאת את דברם. אנו צריכים להקשיב ולא להתגאות ולומר כי עלינו המלאכה לגמור. (ואם כבר הזכרנו את החד גדיא, נראה לי שפשוט שזו מהות השיר: הגדי נטרף על ידי היצרים בכוחות שונים שבאים כל אחד בכח גדול מרעהו. לכל אחד האינטרסים שלו ולכל אחד הרצון שלו. השוחט - האדם הרואה עצמו החזק מכולם ועושה הסדר בין החיות וכוחות הטבע (המים, האש והמקל) מוצא עצמו נשחט ע"י היצר = מלאך המוות. היחיד שיכול עליו הוא הקב"ה!)
בהצלחה!

פעם עשיתי לעצמי חוויה כזאת כדי לחוש את הנקודה הזאת... זה עזר לי מאד...