היחס לאלוקים – צעד 3
"בצעד השלישי אנחנו מוותרים על ההתרסה שלנו ומתפייסים עם אלוקים שלנו" (הספר הלבן, עמ' 93)
היחס שלי לאלוקים השתנה בזכות התוכנית מן הקצה אל הקצה. אלוקים בשבילי לפני התוכנית היה אלוקים שוטר. מישהו שזורק אותך לעולם הזה ("בעל כורחך אתה חי...") ומלביש עליך תפקיד. כעת עליך להשתדל ולמלא את התפקיד כמו שצריך. אם תצליח – תקבל שכר, ואם תיכשל – תקבל עונש. אלוקים זה, צופה עליך מן הצד, אתה "שחקן" בהצגה ובסוף חייך תקבל ציון על הצלחותיך וכשלונותיך. בכל שנה אלוקים נותן לך הזדמנות לאפס את החובות, ביום כיפור, ואז מתחילים מחדש. בראש שלי, לא האמנתי שבאמת הכל נמחק. הרי יש עבירות נוראיות שעשיתי, וכי ניתן למחול עליהן בכזאת פשטות? בטח יש רשימה שלא ממש נמחקת...
בעניין התאווה הרגשתי מאוד בודד. היו לי טינות על אלוקים, אני נמשך לגברים ומרגיש שהתפקיד שניתן לי משמיים גדול עלי. במקומות שבו אני אמור להתחבר לאלוקים, כמו בבית הכנסת, בישיבה, בריקודים של שמחת תורה – שם אני מוצא את התאווה! אני אומר פעמיים ביום בעזרת גברים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ובאותו זמן אני נמצא במקום בו העניים תרות והלב חומד... משהו לא הוגן בתפקיד הזה שניתן לי. אז נלחמתי עם עצמי הרבה זמן, פעמים מצליח, לרוב נכשל ובעיקר מתוסכל...
אסירות תודה לתוכנית, שהכירה לי אלוקים חדש. היום אני מבין שעבדתי אלוהים אחרים, עבדוה זרה ממש. אלוקים החדש שלי, הוא אלוקים שהתפייסתי איתו. אלוקים אוהב, שמחכה לי שאפנה אליו, מוכן לעשות הכל בשבילי, אם רק תהיה לי הנכונות לוותר, להיכנע, להבין שאני לבד לא יכול (כי אני לא אלוקים!). אלוקים של היום הוא אלוקים, שאם רק אמסור לו את חיי ואת רצונותיי – ארגיש שיחרור וחופש מהעול הזה של התפקיד שלי בעולם. במקום לצעוד לבד – הוא יצעד איתי, עלי רק לתת לו להוביל אותי.
אני לא יודע למה תמיד התחברתי לפסוקים שמתארים את אלוקים המעניש – "אל קנא ונוקם", אך פסוקים רבים של "אל רחום וחנון" הסתתרו ממני. הקב"ה יושב ומצפה לרשע שיחזור אליו כמו בן אבוד, ואם רק ישוב – מיד יקבלו.
רק להיום – אזכור לפנות לאלוקים אוהב, אמסור לו את חיי ואת רצונותיי, אאמין שאלוקים אוהב אותי ולא מחפש אותי בפינה. אֵפְנֶה וַאַפָנֶה מקום לאלוקים בחיי ובכך ארגיש שיחרור גדול.
מתפלל להישאר נקי ומפוכח, לפחות להיום!
