שיתפתי את זה בשרשור המסע שלי אבל מן הסתם פה מבקרים יותר אנשים עם הידע והניסיון לעזור לי.
אשמח לקבל תשובה.

חתיכת תאווה לידי במושב?
אני חסר אונים מול זה.
אני לא יכול להתמודד - אז אני נסוג.
מעדיף לעמוד בסוף האוטובוס.

ואם אין לי לאן לברוח פיזית? להשאר שם ולנסות להתעלם= מלחמה שסופה מפלה?
לאן אברח ממחשבות בראש?

תשובה היקר,
קודם כל גם אני זקוק לעזרתך, ולעזרת עוד חברים פה, גם אני כרגע במערבולת של התמודדות דומה אם כי הסיטואציה שונה. ומה שאני משתף כאן, עוזר לי יותר מאשר לך.
ולעצם הנושא, בפוסטים האחרונים שלי מככב הנושא של ״לא מה שלא, כן מה שכן״ כלומר:
גיליתי פן מסויים ובעייתי באישיות שלי, שהוא התמקדות במה אני רוצה לעשות אך לא יכול כרגע, או יכול ולא רוצה. ביצוע טויסט למה אני כן יכול ורוצה לעשות, יכול לחולל פלאים.
במקרה שהיצגת, הייתי עובר למצב של מה אני כן יכול ורוצה לחשוב ולעשות כרגע, זה כרוך במסירה לכוח עליון את הרצונות שלא יכולים להתממש, או את המעשים שאינך רוצה אותם, ולהשאיר לעצמך רק את השאר דהיינו מה אני גם רוצה וגם יכול עכשיו.
לי אישית שינוי הגישה מאוד עזר.

הפתרון,  לדעתי,
לצאת מהריכוז עצמי, על ידי נתינה,
להתפלל על המושאי התאווה, כמו שכתוב בספר הלבן, עמוד 162
אני חושב עכשיו במקרה שלך, שאתה יושב ובאוטובוס,
להוציא דף ועט, או באייפון, ולכתוב עבורה את התפילה שיהיה לה טוב וחיים מאושרים וכו',

הייתי מתייחס לזה כמשהו שבאמת אבל באמת לא הייתי רוצה לידי בכל מחיר, כמו חבילת טינופת עם ריח בלתי נסבל.
כעת הייתי שוקל מה אני רוצה ? וכך הייתי פועל, אם אני נשאר כי אין לי עדיין לאן ללכת אז אני סותם את האף, ובלי לצעוק או לרקוע ברגל, בעדינות סותם את האף כי אין לי כוח מול זה.

בטבע שלי זה להישאר לידה ולהתמלאות ממנה, ולצעוק ולבכות לכל החברים תעזרו לי אני חסר אונים, ושוב להתמלאות ממנה ולווטסאפ "חוסר אונים" ולקבל חיזוקים ולהיות משומש.

השאלה מה אני באמת רוצה, וזה שאלה שאני צריך לשאול את עצמי בכל הזדמנות.

תודה שהארת עבורי את זה.

תודה רבה לחברים היקרים שהשתדלו לענות מנסיונם ועזרו מאד- אם אני מבין בעצם עיקר העניין הוא לא להיות גבר אלא להבין שעדיף לחמוק בתחבולות.
אמנם אני חושש שהתגובות היו ממוקדות מעט לסיפור שהעלתי ופחות לגופו של עניין- איך מפעילים את הוויתור ולא את המלחמה/ שריר.
אמנם נראה לי שקיבלתי מכם כיוון מסוים בהבנת העניין אבל אשמח לעוד בירור ולשם הבהרה של השאלה אתאר את מצבי כעת- כבר מספר שעות שאני מתעסק בעיסוקי השונים ועושה לא מעט דברים חשובים אולם ברגע שאני מתפנה מעט מהעיסוקים מדגדגת לי איזו התרגשות- ורצון להתאוות. אני מיד בורח חזרה לעשות משהו אבל אני מרגיש שזה שריר כי זה לא מרגיע זה מדחיק וזה מתעורר אחר כך מחדש- אז איך לדוגמא נכנעים פה?
אני מקווה שהובנתי.
לילה טוב ונקי.

להתפלל. ואם תרצה התפילה תתקבל.