השאלה הזו מלווה את הפורום ואת מרבית הבאים בשעריו עוד מיום היווסדו.
אנסה לנסח את הדברים כפי שאני מבין אותם כיום, בדגש על הדיון שמתנהל לאחרונה סביב עמדתו של הרב צבי טאו (והרב גינצבורג) ביחס ל'צעדים'. כמו כן, ברצוני להבהיר שאני מתכנן בקיץ הקרוב לקרוא הרבה מאוד חומר בנושא, על מנת להבהיר לעצמי, אחת ולתמיד את הנקודה, כך שאנא, ראו דברים אלו כראשוניים בלבד.
***
השאלה הבסיסית ביותר היא האם להיות חולה במחלה זה דבר רע.
נפתח בהשוואה מתבקשת – נניח שיש לי פצעים בכל הגוף, ואיני מסוגל להניח תפילין. האם במקרה זה אבי שבשמיים דורש ממני להניח תפילין ומתאכזב מכך שאני לא עושה זאת, או שהוא, באהבה רבה, מציע לי להתקרב אליו בדרכים אחרות?
השאלה עליה אני רוצה לענות בפוסט זה היא מדוע אני לא מצליח לעמוד מאחורי ההשוואה הזו. מדוע אני מתקשה מאוד לומר שההתמכרות שלי, וצריכת הפורנוגרפיה האינסופית, אינה בעייתית בגלל התורה אלא בגלל שהיא פוצעת לי את הגוף, את המוח ואת הנפש. מדוע אני מתבייש. מדוע אני לא מאמין שאלוהים אוהב אותי כשאני 'במחלה'. מדוע אני כל כך שונא את הדרך בה אני בוהה בעיניים פקוחות במסך המחשב, תוך ניסיון אובססיבי להיבלע בחוויה עד שאני הופך שנאה זו לשנאה עצמית מלאה פחד ותחושת זוועה בשל התחושה הבסיסית שיש בתוכי שד שעשוי להתפרץ ולהרוס כל חלקה טובה שבניתי, וכשהוא מתפרץ, הוא מופיע בכזאת עוצמה, שאיני יכול להתכחש לעובדה שהוא חלק ממני, למרות שאני כל כך שונא את זה. יש בתוכי, כך אני מרגיש, חלק רע. אבל רע אמיתי. לא משחק. זדוני, בהמי, חומרני, מרושע. מגעיל. הרסני. ואני כל כך כמה לברוח ממנו, למרות שעמוק בלב אני מבין שהוא נשאר. וכך, אני במעגל אינסופי של נפילות, רפיון, שנאה עצמית, תחושת ריקנות וחוסר אמון בעצמי, ואני נאחז בכל מי שיגיד שנשמתי טהורה, חבר, רב, גישה, מקווה, העיקר לנסות ולהרגיש וודאות בדבר הזה – שאני באמת טהור, שהסיוט הזה של המבט הלטוש בסרטון המגעיל ההוא שצפיתי בו אתמול, היה רק חלום בלהות, אבל באמת, אני טהור. וכאן אני מתחיל לנוע ביאוש ובנואשות אל הוודאות הזו – איש איש ודרכיו, הצלחה לימודית, לימוד גמרא, לימוד חסידות, לימוד תורת הרב קוק, אשיב ממצולות, תפילה במקווה, תפילות דומעות, מעשי חסד, חתונה.. הכל, אני אומר לו באותם רגעים של אחרי – הכל אני אעשה כדי להתעורר יום אחד ולגלות שזהו, לב האבן הוסר ממני וניתן לי לב בשר. רוח נכון חודשה בקירבי. אבל בבקשה, אבא, אני זועק, אל תשליכני מלפניך, כי כל כך מגיע לי, כל כך מגיע לי אחרי שהבכי הזה שאני בוכה אינו הפעם הראשונה, הוא היה גם לפני יומיים וגם לפני וגם לפני...
וכך, אני מתמלא במה שחבר וותיק עזר לי להגדיר – אשמה רעילה.
הרעל הוא הדרך בה אני מנסה לפצל את עצמי לשניים, לחלק הרע שבי, שהוא השטן, הוא הבהמי, הוא הטינופת, הוא השד שמתפרץ, והחלק הטוב – שבאמת רוצה, שבאמת כמה, שבאמת אוהב, שבאמת חוזר בתשובה, שבאמת לומד, שבאמת אכפתי, אלא שהחלק הרע אינו נותן לו להתבטא. ואני זועק – תפן לברית (אירוניה נוטפת מהמילה הזאת באותם הקשרים) ואל תפן ליצר.
רק מי שבאמת מכור מכיר את עומק הזוועה הזו מקרוב, את התחושה הכוללנית הזו, בה החיים האמיתיים הופכים להיות חיוורים ועייפים, ואילו החיים של הפנטסיה הופכים להיות מלאי חיים. תחושת הדיכאון הקל, הבדידות, הניכור, הפחד, החרדה מפני מה שיהיה בהמשך, ובעיקר, לפחות אצלי, הנואשות.
לי, נואשות זו גרמה לפעול באלימות – אלא שבשל אופיי, האלימות הופנתה פנימה, רצחתי בשיטתיות כל זיק של אמון בעצמי, כל זיק של אהבה עצמית, כל זיק של דימוי עצמי, נשארתי חלול. אלמלי ההצלחות בחיי החיצוניים כנראה שהייתי מנסה לפגוע בעצמי. אי אפשר להחזיק כך לאורך זמן. רק בחסדו של אלוהים לא עשיתי זאת, אך ידוע לי על רבים שניסו גם ניסו, ואף עלתה בידם...
כיצד אפשר להשתחרר מהמעגל הזה של נואשות, שנאה בדידות ותסכול?
כאן, חברים יקרים, מגיע האבחנה בין אדם מכור לאדם רגיל כמים קרים על נפש עייפה.
כן, אדם רגיל מסתבך באותם הפיצולים שתיארתי, סביר להניח שגם הוא יזדהה עם התחושות הכתובות למעלה. כן, סביר להניח שגם לו, בייחוד אם הוא מחפש קרבת ה' ומנסה ליצור לעצמו מרחב של קדושה בחייו, ירגיש את הסתירה המובנית בין טמא לטהור, ואכן אליו פונות ההדרכות של חז"ל ושל גדולי ישראל. אמנם, כאן, גם כן יש סגנונות שונים. ואינו דומה הסגנון של הרב קוק ושל חב"ד, שהמעיטו מאוד לעסוק בפגם הברית, לעיסוק של ר' נחמן ור' צדוק שהרבו מאוד לעסוק בפגם זה. אינה דומה התביעה של הרמב"ם לשינוי האישיות על ידי כוח הרצון לתביעתו של ר' צדוק להשליך את החטא על ה' ולהבין שלא הייתה לי בחירה כשחטאתי, ויהיו כאלה שיחלקו זה על זה ויאשימו זה את זה בהשפעה נוצרית (הרב קוק את תנועת החסידות בכללה) או מודרנית חילונית (תנועת החסידות את הרב קוק), אך לא במחלוקות לשם שמיים עסקינן, אם כי אחזור אליהם בהמשך, אלא במרחב האפשרויות התורניות העומדות בפני האדם החוטא. יש לי עמדה בשאלה כיצד על האדם להחליט עם איזו שיטה ללכת אך שוב, זה אינו הנושא שלנו.
מבחינתי, האבחנה בין חוטא לחולה חשובה ביותר על מנת להפקיע את השאלה המוסרית-דתית מתוך תהליך ההחלמה שלי. וכאן, אני חייב להסביר שני דברים עקרוניים ומהותיים, האחד מחקרי אקדמאי והשני מתוך 'התוכנית'.
א. מחלה נפשית – מחלה פיזית: התפשטות הפורנוגרפיה ברחבי האינטרנט גררה בעקבותיה גל עצום של מחקרים פסיכולוגיים אקדמאים ברחבי העולם (אנא, הקלידו: sexual addiction בתוכנת החיפוש "גוגל סקולר" לשם ההמחשה). אסכם בקצירת העומר: מסדרת מחקרים שנערכו בין השנים 2011 ל2014, עולה התמונה הבאה (התיאור פשטני על מנת לקצר): לכל אחד מאיתנו יש מערכת המכונה מערכת ההנאה (מבוססת על הנוירוטרנסמיטר דופמין), אצל מכורים הנתיבים המוחיים באיזור זה שונים. קיים הבדל בין התמכרויות, כמובן, יש התמכרויות הקשורות לחומרים חיצוניים (סמים, אלכוהול), ויש התמכרויות להתנהגויות (הימורים, צפייה בפורנוגרפיה). התנהגויות אלה, אצל המכור, הנן בעלות מגוון השפעות מוחיות ייחודיות. (לא אלאה אתכם בפרטים). בנוסף, מומחים להתמכרויות טוענים כי אין מכור שההתמכרות שלו לא מבוססת על מה שמכונה בDSM (התנ"ך של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה) "הפרעת אישיות" – הפרעת אישיות משמע בעיה עמוקה ושורשית אשר אמנם ניתנת לריפוי אך רק לאחר עבודה ממושכת, ואף לה יש סימפטומים מאופיינים וברורים, וכל הרוצה יעיין ברשת בהגדרות 'הפרעת אישיות גבולית' 'הפרעת אישיות נמנעת' ו'הפרעת אישיות תלותית' ויראה עד כמה חבריו לקבוצה דומים לעתים קרובות למאפייינים אלו.
מדוע זה חשוב לי? מכיוון שאם אני מבין שיש לי מוגבלות במוח ובעיה קשה בהתפתחות האישיות, הדרך הבסיסית ביותר להתמודד אתם היא קודם כל להסיר את המטען הכבד של רגשות האשמה. יש אנשים עם נטייה לדיכאון, יש אנשים עם חרדות ועם פחדים, יש אנשים עם תסמונת דאון, ויש אותי – עם נטייה לאובססיביות, לתלות ולבריחה לפנטסיה. ההבנה שאצלי מדובר במחלה מאפשר לי לנתק ניתוק חד בין העובדה שאני מכור לבין העובדה שאני מכור למין. המין הוא רק סימפטום, הוא בכלל לא הבעיה, אלוהים לא שונא אותי יותר בגלל שאני מאונן כפייתי ולא אכלן כפייתי. הכפייתיות היא מה שמפריעה לו, אך יותר מאשר הוא שונא, הוא מרחם. מרחם על הסבל שאני גורם לעצמי. הוא מרחם עלי כמו שאני מרחם על האדם הדכאוני, ומרגיש שהסיפור שלו הוא טראגי של מצוקה ולא סיפור המשקף הדרדרות מוסרית ואישיותית. אלוהים אוהב אותי כל כך ורוצה שאני אפקח את העיניים ואראה שאני, איך שאני, אהוב, רצוי, מקובל וטוב ויפה. ורק הכפייתיות והפרעת האישיות, והריק הרוחני עליהם מושתתות השניים הראשונים, מוביל אותי לאן שמוביל אותי.
אבל, מעבר למה שכתבתי קודם לכן, הדבר חריף אף יותר – השאלה העומדת למבחן סביב האבחנה בין חולה לחוטא היא שאלת הבושה. האם אני מתבייש בזה שאני מכור למין. האם העובדה שראיתי נשים במצבים מיניים באופן אובססיבי ונגעתי בעצמי עד זוב זרע גורמת לי להיות פחות קדוש מאשר אם הייתי מכור לקריאת חדשות ולשימוש בפייסבוק (התמכרות שהוכרה לאחרונה בDSM החמישי). והתשובה, חברים, היא לא רבתי. ההתמכרות היא מחלה. אני לא אוהב אותה (בלשון המעטה), אני מעוניין לשנות אותה. אבל אני לא מעוניין לשנות אותה בגלל שהיא התמכרות למין, אלא בגלל שהיא התמכרות. היותי מכור היא 'שורש נשמתי' במובן הזה שהדפוסים ההתמכרותיים שלי הם הם האישיות שלי, עליהם אני עובד, דרכם אני מתבטא.
הדבר דומה להתמודדות עם הפרעת קשב וריכוז (שעל פי הסטטיטיקה ארבעים אחוז מתוכנו סובלים ממנה) – לא ניתן לשנות את העובדה שהיא קיימת, אפשר להתמודד איתה בדרכים שונות, להיעזר במי ובמה שצריך, וללמוד לחיות איתה טוב יותר. האם אני אשם בכך שיש לי הפרעת קשב וריכוז? האם אני אשם שאישיותי בנויה באופן בו היא רגישה מאוד לדפוסים התמכרותיים? לא. האם הפרעת קשב וריכוז 'נעלמת'? במובנים מסויימים כן אבל במובנים אחרים לא. אנשים לומדים לחיות איתה, ואישיותם מתעצבת באופן בו דווקא החסרונות שהיו בה בעבר הופכים ליתרונות (יצירתיות, שמחת חיים, נדיבות, אופטימיות, וספונטניות הם תכונות הנקשרות להתמודדות מוצלחת עם הפרעת קשב וריכוז), והוא הדין למצבנו שלנו. העובדה שהמחלה אינה נעלמת אינה עניין מוסרי, היא עניין עובדתי. כמו שסוכרת נעורים אינה נעלמת וכמו שהפרעת אישיות אינה 'נעלמת'.
על כן, שורש נשמתי אינו להיות 'מחלים' אלא להיות 'מכור'. ההחלמה היא דרך ההתמודדות הנכונה עם הזהות הזו, שקוראים לה להיות 'מכור'. אבל לא ההחלמה, ולא המחלה קשורים לשאלה מוסרית. כשאני חולה אני מתמודד גרוע עם מה שאלוקים זימן לי וכשאני מחלים אני מתמודד טוב. אבל כשאני חולה אני לא חוטא, אני פשוט עדיין לא מחלים, אני חולה. פירוש המילה חולה היא כפשוטה – סובל מבעיות שמקשות על תפקודו וגורמות לו סבל, מסיבות שאינן תלויות בו או בכוח הרצון שלו.
וזהו המקום המרכזי אותו חסרים הרבנים, על פי דעתי. הם לא מכירים באבחנה אותה אני מתאר כרגע בין מכורים לשאינם מכורים, ואשר על כן, יחסם אל המכורים נובע מעמדות ודעות הקשורות ליחסם אל תיקון הברית, אלו שאומרים להתגבר ולא לדבר על זה (חב"ד, תלמידי הרב צבי יהודה קוק הרב טאו, חלק מהליטאים) אומרים להתגבר, אלו שמתעסקים עם זה אומרים להתעסק עם זה ולנסות לחזור בתשובה מאהבה או בלימוד תורה, אך כולם נופלים במוקש הזהות – הם קוראים בצעדים שהמחלה לא משתנה את התפיסה הנוצרית שהחטא הקדמון מובנה באדם. הם לא מנתקים בין המחלה לבין האישיות, וזאת, להבנתי בעיקר משום שהם מבינים לא נכון את המושג 'מחלה'. הם (ולמעשה אני, שמשתמש ברבנים כדי להלקות את עצמי) לא מפנימים (-מפנים) שתי נקודות:
א. הנושא, בשנים עשר הצעדים, אינו איזה אקמול אתה לוקח כדי להשקיט את כאב הראש שלך (סמים, הימורים, זנות, פורנו, אוכל). הנושא הוא הסיבה שבגללה יש לך כאב ראש כרוני, הנושא הוא הפרעת האישיות, והניתוק הרוחני, ואלו, כפי שאכתוב מייד, משתנים גם משתנים.
ב. הם (ואני) אינם מכירים או מקבלים את העובדה שדפוס של התמכרות למין יוצר שינויים מוחיים לא נשלטים, המזכירים באופיים את השינויים שנעשים אצל צרכני סמים או אלכוהול. (ואגב, מקור הכעס שלי על אותם הרבנים הוא שמסיבות השמורות עמם עיקר המגע שלהם עם שנים עשר הצעדים הוא רק עם מכורים למין ולא עם מכורים לאלכוהול ולסמים, כאשר בקבוצות אלו ההרסנות העצמית מופיעה בעוצמה הרבה הרבה הרבה יותר חריפה וברורה, בשל סגנון החיים של האנשים והנשים הסובלים מהתמכרויות אלה; ושוב אני משתמש ברבנים כדי להרחיק את עצמי מהגדרתי כמכור, אני לא מכור כמו אלכוהוליסט או נרקומן, אני רק אחד שקצת רואה פורנו, קצת מאמץ וזה יעבור, אני צריך את הרב שילקה אותי כדי שסוף סוף אשתחרר, וכדי להזין את הפיצול אותו חצבתי בעמל כה רב ובייסורים כה גדולים)
וכאן אני עובר לחלק השני, לחלק הקשור 'לתוכנית'.
בספר הגדול מודגש חזור והדגש כי ניתן להחלים מהאובססיה לאלכוהול. אני אסביר – חשוב מאוד מאוד להבחין בין שני מרכיבים הקיימים במחלת ההתמכרות: האלרגיה הפיזית, והאובססיה (או עיוות החשיבה בתרגום לא מוצלח) המנטאלית. האלרגיה הפיזית, טוענים האלכוהוליסטים, אינה עוברת. הרגע בו התחלתי לשתות אלכוהול הוא הרגע בו כוח הרצון שלי הופך למשותק אל מול הדחף לעוד. אדם רגיל, יכול לשתות ולהרגע. אלכוהוליסט שותה ומתחיל להתמלא בדחף ל'עוד', בחוסר שקט, בכמיהה. אבל הבעיה, מבהירים האלכוהוליסטים, אינה האלרגיה הפיזית. אדם שיש לו אלרגיה לבוטנים או ללקטוז, לא אוכל אותם, נזהר בכל מסעדה שהוא אוכל בה, ושומר על גופו ונפשו. הבעיה היא האובססיה המנטאלית. עיוות החשיבה המנטאלי מצוי בתופעה שהרב אקשטיין מרטורנו המשיג אותה דרך הביטוי 'ורטיגו' – ורטיגו הוא מצב בו הטייס חושב שהים הוא השמיים והשמיים הם הים, וכאשר הוא מנסה להגביה מעופו, הוא למעשה הולך ומתקרב לתוך הים. כך, האלכוהוליסט, מאבד את הזיכרון למה שהאלכוהול עשה לו (הנזקים, המחלה הפיזית, הגירושים המתקרבים) וזוכר רק מה האלכוהול עשה בשבילו (רגיעה, שלווה, כיף, הנאה). האלכוהול הופך להיות הפיתרון, מה שיעזור, ולא הבעיה ממנה הוא סובל. ולכן, בדומה לטייס שלקה בורטיגו, באופן בלתי מוסבר האלכוהוליסט מנסה שוב ושוב להשיג אלכוהול. הוא כל הזמן חושב עליו, מתי הוא יצרוך אותו, מתי הוא ילך לחנות לקנות אותו, איזה סוג הוא יקנה. ברגע שמגיעה הזדמנות, המוח שלו לא יכול לחשוב על שום דבר אחר. הוא מנסה לגרש את המחשבות ולא מצליח, ותמיד איכשהו, הוא מדמיין שהפעם זה יהיה אחרת, הפעם זה יהיה טוב באמת.
על מנת להבהיר את ההשוואות אלינו אזדקק לפוסט נפרד. כאן חשוב לי להבהיר שעל פי הספר הגדול ניתן להחלים מן האובססיה אך לא מן האלרגיה. וכך, מכור שהחלים הופך להיות אדם שאלרגי לבוטנים, אבל לראשונה בחייו, הוא יכול להיזהר לא לאכול אותם. זו הסיבה שהתמכרות אינה עוברת גם כעבור עשרים שנה. לעולם, לעולם, לא אוכל לצרוך תאווה 'כמו ג'נטלמן', משום שגילויי תאווה יעירו את הדחף לעוד (ושוב, לפער בין תאווה לבין יחסי מין עם אשתי יש להקדיש פוסט נפרד וארוך). האם זה אומר משהו על אישיותי המוסרית? לא ולא.
אלרגיה, זו רק אלרגיה. לא פחות, אבל ממש ממש לא יותר.
לסיכום: להבנתי, הבלבול בין בעיות דתיות לבעיות נפשיות משרת את הפיצול והשנאה העצמית שגרמתי לעצמי על מנת לנסות בכל כוחי לצאת מהבעיה. חשוב עד הכרחי, בעיני, על מנת להתקדם בתוכנית ולהיות במפוכחות, להבחין בין השניים. כמו כן, וכאן אסיים ברמיזה בשביל ההתמודדות העמוקה והמחלימה ביותר שלי בחיי הנוכחיים – להצליח לחוות בתוך ההקשרים המיניים שלי בחיי המשפחתיים אהבה, שמחה קדושה וברכה, להיות נוכח בתוכם בלא פחדים, מתוך שלמות הנפש והגוף (והמבין יבין) עלי להתחיל ולאחות את מה ששברתי, ולהחזיר לתוך אישיותי 'הקדושה' את המרכיבים שדחפתי בעמל כה רב אל הבהמיות הבזויה שכה שנאתי בעצמי. רק השילוב בין שני החלקים, מאפשר לי להיות מאוחד, וממילא לקחת אחריות על תיקון מידותי לאורך זמן, בלא להרגיש את הריקנות הזיוף והיאוש אותם הרגשתי בעבר ומתוך תחושת אחדות, שלמות שלווה ורוחניות.
אסיים רק בתודה אישית לאבי שבשמיים, שזיכה אותי לראות את האחדות הזו מופיעה באופן גובר והולך בחיי הממשיים, ומאפשר לי להשתנות באופן עמוק, באופנים שלא דמיינתי שאגיע אליהם בעבר.
נתן במתנה
)
