בהמשך לפוסט
כיצד משתפים, אני רוצה לנסות לדבר על מי שנמצא בצד השני – זה שמשתפים אתו. הרבה פעמים מישהו מתקשר אלינו ומשתף ואנחנו נבוכים: מה לעשות עכשיו? מה לומר? איך להגיב?
ובכן, מה שעובד בשבילי הוא לנסות להקשיב "הקשבה פעילה". כשאני שומע את הצד השני מנסה לשתף בחוסר אונים, אני מנסה להתחבר למקום דומה של חוסר אונים שקיים אצלי. כשאני שומע אסירות תודה, אני מנסה למצוא אצלי סיבות דומות לאסירות תודה ותחושות דומות. אם הוא מתקשר לספר על אביו הביקורתי, אנסה להיזכר ברב הביקורתי שהיה לי בכיתה ו', ואיך הרגשתי שם. בקיצור – אני מנסה להרגיש את מה שהזולת מרגיש עכשיו. אני יודע שזה נשמע מיסטי, אבל אם יצא לכם לשתף פעם מישהו שמקשיב הקשבה פעילה, יכולתם להרגיש את זה אפילו בשתיקה שלו. זה עובר איכשהו.
גם אני מרוויח כמה דברים מהקשבה שכזו. קודם כל, אני מתחבר לרגשות שלי – וזה תמיד דבר נצרך אצל אדם כמוני שכל הזמן רק מנסה לברוח מהם. בנוסף, כשאני מצליח להרגיש הרגשות דומות, קל לי יותר למצוא מילים ולהגיב. אני יכול לומר איפה אני מוצא רגשות דומים בתוכי. אולי לספר סיפור קטן שמדגים התרחשות דומה בחיים שלי (אבל בלי להשתלט על השיחה – בכל זאת זה הוא שהתקשר לשתף, לא אני). אני יכול לספר מה אני מרגיש עכשיו בעקבות השיתוף שלו – איזה רגש עולה בי, וזה יכול להיות רגש שונה מזה שאותו אדם שיתף. אני יכול לומר אפילו רק "אוהבים אותך", אבל כשהמילים נאמרות מתוך הקשבה פעילה, חזקה עליהן שייכנסו אל הלב יותר מסתם "אוהבים אותך" שנאמר כדי לצאת ידי חובה. אני יכול לאחל לו שימצא איך להתחבר לאלקים בתוך המצב הזה.
לפעמים אותו אדם מספר סיפור, אבל משאיר לי את המשימה לנחש מה הוא הרגיש שם. הוא משתף רק בפרטי המקרה, ולא מספר על הרגשות שלו. במקרה כזה, אני יכול לשאול אותו בעדינות אילו רגשות עולים בו. לבקש שיפרט קצת על כל אחד מהם. יכול להיות שהוא יאמר שהוא לא מרגיש כלום ושהוא לא מחובר לרגשות שלו. אז קודם כל זה בסדר גמור, ושנית לימדו אותי שאפשר לשאול "אם היית מרגיש עכשיו משהו, איזה מין רגש זה היה?"
יכול להיות שבשעת השיתוף כבר ברור לי איפה הטעות של אותו אדם, ואיך הוא צריך לשנות את החשיבה שלו לגמרי ומה פגמי האופי שלו. יכול להיות שזה כל כך זועק שקשה לי לחכות עד שיסיים את דבריו. אבל אני מוכרח להקשיב עד הסוף. כי כמו שהייתי רוצה לדעת שאני יכול לשתף בבעיות הכי מסריחות שלי בלי "לקבל על הראש", כך אני מנסה לנהוג באחרים. בסיום השיתוף שלו אני יכול לשאול בעדינות אם הוא התקשר רק לשתף או שהוא מבקש לשמוע גם עצה. זהו שלב חשוב מאוד, מפני שעצה שתינתן למי שלא פתח את עצמו לקבל אותה, פשוט לא תפעל. אחרי שקיבלתי רשות, אני יכול לומר לו את העצה שלי, או את האבחנה שלי.
יש לי חבר שמעולם לא שמעתיו מתקן שגיאות של אחרים. אם מישהו אומר איזו שטות לידו, הוא לא סותר את דבריו, אלא שואל אותו בעדינות האם זה מתאים לנתון זה וזה, או למה שכתוב במקור פלוני. נראה לי שהוא למד את זה מהלכות כיבוד אב ואם – "איזהו מורא... לא סותר את דבריו", אלא אומר "לא כתוב כך וכך?". אני חושב שזה מתאים במיוחד לסיטואציה הרגישה שבה אדם משתף ונחשף לפני אדם אחר. הוא לא צריך שיטיחו בו את הבעיות שלו בפנים, אבל הוא ישמח לגלות אותן בעצמו עם קצת עזרה. אז אחרי שביקשתי רשות לתת עצה, אני יכול לשאול "איך היית יכול לנהוג אחרת?", "מה היה החלק שלך בסיפור הזה?", "האם לדעתך זה קשור לפגם אופי פלוני?" וכן על זה הדרך.
יכול להיות שיש לי איזו עצה מעשית גאונית, שתפתור את כל הבעיה. למשל יכול להיות שחבר משתף אותי על איזה תסכול שיש לו בגלל בעיה במחשב, ואני מומחה למחשבים (עברתי קורס בחסות התאווה), ויש לי רעיון מושלם. ובכן, צריך להיזהר מלברוח לשם. אנחנו כאן כדי לטפל בעולם הפנימי שלנו, לפני העולם החיצוני. הבעיות החיצוניות הן הזדמנות שאנחנו מקבלים מאלקים להתקרב אליו. אז כדאי קודם להתקרב אליו יתברך, ורק אז לפתור אותן. כדאי שקודם אדבר אתו על היחס שלו למחשב, או על הצורך לשלוט, או על השנאה לטכנולוגיה, או על הפחד ממנה. רק בסוף, אחרי שאותו אדם ניצל את ההזדמנות לפגוש את עצמו דרך המקרה הזה, אבקש רשות ואשמיע עצה מעשית ("ניסית לכבות ולהדליק? לי זה עובד!").
עבורי, הכלל הכי חשוב בשעת הקשבה לשיתוף הוא לנסות לייצר אווירה של הכלה וקבלה מוחלטת. כשאני מאפשר לעצמי לקבל את הזולת, אני עוזר לו, ובה בעת אני עושה עוד צעד קטן לקבל גם את עצמי. פעם התקשר אליי חבר ושיתף על אופן שימוש שהיה זר לי לגמרי. הייתי ממש צריך לנשוך את השפתיים כדי לא לומר לו "משוגע! למה עשית את זה? למה הלכת לשם? הרי אתה יודע שזה לא טוב לך". ובהמשך השיחה ה' עזר לי להיזכר שגם אני משוגע והולך למקומות שאני יודע שאסבול בהם. שנינו לא שפויים באותה מידה, רק בסימפטומים אחרים...
על אף האמור לעיל, חשוב לזכור שאסור ששיתוף של אדם אחר יזיק לי. לפעמים הוא ייכנס לפירוט יתר בלי לדעת שזה מעורר אותי ועושה לנו חשק להצטרף אליו לשימוש הזה... במקרה כזה אני מוכרח לאזור את כל האומץ שאין לי ולבקש בנימוס לדבר באופן יותר כללי. אם הוא לא מצליח להימנע מפירוט (זה קורה הרבה לחברים בתחילת הדרך. אוהבים אותם) אני אבקש ממנו לעצור רגע, אסביר לו שהשיתוף הזה לא עושה לי טוב, כי אני לא על קרקע רוחנית מספיק מוצקה כרגע, ואבקש לסיים את השיחה. אנחנו כאן כדי להחלים. שיתוף חולה לא יעזור לא לו ולא לי.
זהו. זה מה שעובד עבורי. בטח יהיה לכם מה להוסיף או להעיר. אשמח לקרוא בתגובות.
