מקודם מישהו שלח לי קטע וידאו בו נראים חיילי צה"ל שיצאו מרצועת עזה להתרעננות, כשהם שרים ורוקדים "והעיקר לא לפחד כלל", ו"מי שמאמין לא מפחד". משום מקום הגיעו הדמעות והציפו אותי. התרגשתי כפי שלא התרגשתי הרבה זמן לראות את הצעירים שחבריהם נהרגו, פניהם צבועות עדיין בצבעי הסוואה, והם יודעים שבקרוב יחזרו שוב להילחם, ולמרות הכל הם רוקדים.

אבל הדמעות שלי הפתיעו אותי יותר מהשירה והריקודים של החיילים. כמכור במשרה מלאה, יש לי בעיה רצינית עם רגשות. מצידי ישנם שני מצבים של רגשות או הדחקה מוחלטת, או הצפה אדירה. אני כמו מתג רגיל של מנורה שיש בו רק אפשרות להדליק את האור או לכבות, אין משהו באמצע.

הענין הוא פשוט. דוקא בגלל שרגשות מציפים אותי בעוצמות כאלו, אני מעדיף בדרך כלל לא להתעסק איתם, ולכן אני מדחיק אותם לחלוטין. ברוב המקרים הקשים (וגם הטובים) העדפתי להדחיק את הכל ולשחק אותה כאילו זה עובר לידי, כיון שידעתי שאם אגע במתג - זה לא יהיה רגש במידה נורמלית אלא ידליק את האור לחלוטין ואני יוצף לגמרי. אז העדפתי לשמור את המתג מכובה. הבעיה היא שאז חייתי בחושך גמור.

בהחלמה מלמדים אותי להחליף את המתג הפשוט, במתג קצת יותר משוכלל, כזה מהסוג העגול שניתן לסובב ולשלוט בעוצמת האור. זה לא רק ON או OFF אלא יש גם רמות ביניים - והרבה. אפשר להשתמש בקצת אור, אפשר להשתמש בהרבה, אפשר לכבות לגמרי ואפשר גם להדליק לגמרי.

הלחימה בעזה קשה, הבשורות על הרוגים קורעות את הלב, מותר לי לפחד, מותר לי להתרגש, מותר לי לבכות. זה לא אומר שאני יוצף ברמה כזאת שלא אדע מה לעשות עם עצמי (ואצטרך לברוח אל התאווה). אני לא חייב להדחיק את הכל ולשחק אותה קשוח שזה לא נוגע לו, ואני גם לא חייב להשתגע מהעוצמה. יש דרך אחרת.

תודה רבה סוד.

גם אני לפעמים תקוע בדילמה, להרגיש או לא.
אחת המתנות של התוכנית זו היכולת "להרשות לעצמי" להרגיש.
אפילו רגשות קשים יותר כמו פחד, אכזבה, צער, עצב, אבל.. מותר לי היום להרגיש את זה.
למכור בתחילת הדרך שכל פחד ועצב ישלח אותו מיד לתאווה נגיד אולי שעדיף לברוח מכל סכנה.... מכיר מישהו שלא הלך ללוויה של אחד מגדולי הדור. זה היה מסוכן מדי. הנפטר בוודאי לא רוצה שאפול. אז כדאי לברוח מאזור הסכנה.
אבל מי שזכה לצמיחה רוחנית של התכנית יודע שעם כוחו של אלוקים אפשר להיות בןאדם. להרגיש. לבכות. ועדיין, להתמודד עם זה ולא לברוח.
זה אחד השחרורים הגדולים מפגמי האופי.

צעד 4-5-6-7 היה עבורי קריטי ביכולת הזו של להרשות לעצמי להרגיש. כי כשחושפים ומאירים את פגמי האופי אנו מקבלים את האומץ לקבל את עצמינו בדיוק כפי שאנו.
אז הדפקטים שלי לא מאיימים על שלוותי.

אוהב
הושיעה

וואו
ראיתי את הווידאו המדובר,  במחלה הייתי דוחק רגשות עד כדי שהאינסטינקט הראשון על כזה וידאו זה "רשעים מצאו זמן לרקוד".
היום בהחלמה שראיתי את זה יכולתי להכיל אותם,  לקבל את זה שזה עושה להם טוב וזה בסדר,  ואיזה מגניב שיש גם איזה אי של שפיות בכל הטירוף הזה.
תודה שהארת.

המתג שלי תקוע.
אני לא "משחק אותה קשוח". אני פשוט לא מרגיש.
זה משגע אותי. אני רוצה להיות שותף עם הציבור. מנסה לדמיין לעצמי את החיילים שנהרגו. להתחבר.
כלום.
זה לא מזיז לי.
וזה מתסכל אותי ברמות.

מה שאתה אומר זה בדיוק מה שאני אומר, רק שלב אחד קדימה. ההדחקה של הרגשות במשך כל הרבה שנים לא מאפשרת לנו בכלל להרגיש או אפילו לדעת שיש לנו רגשות.

אמנם ישנו מצב בו אני מדחיק את הרגשות במודע, כאשר אני מרגיש שהם עומדים להציף אותי ולא מסוגל לעמוד בזה, אבל בדרך כלל הדחקה היא מנגנון פנימי שפועל אוטומטי בלי התערבות שלנו בכלל, ולכן ההדחקה היא כל כך חזקה עד שאפילו אני משוכנע שאין לי בכלל רגשות.

ראיתי. את הסירטון ואת הפוסט. התרגשתי. משניהם. תודה.

יהודה,‏ גם התסכול שאתה מרגיש עכשיו הוא רגש. ‏ אולי תנסה להתבונן בו ולחוות אותו עד הסוף.‏ זה יעזור לאמן את שרירי הרגש,‏ ויבהיר למערכת הפנימית שלך שזה בסדר להרגיש.

להקפיץ