בימים האחרונים מן הסתם הרבה ממנו ואני בתוכם
חושבים על המצב בעזה,
על הרצון שלנו "שיגמרו שם כבר את העבודה",
למגר את הטרור מהשורש והשיב את הכבוד האבוד של עמ"י,
וקשה לנו שזה לא קורה, ושלמנהיגים שלנו את האומץ להודות ולומר -
חוזרים לגוש קטיף!!! זה המענה היחיד!,
איך זה קשור אלינו?
חשבתי שאולי כשמחשבות מעין אלה עולות בליבנו,
אנחנו יכולים לומר לעצמנו - ואת הטרור של ההתמכרות אני החלטתי למגר באמת?
או שאולי יש דברים שאני לא מוכן לוותר עליהם בשביל המאבק הזה?
כבוד עצמי, אשליית השליטה והמושלמות שבנינו לעצמנו במשך שנים,
חשיפה כואבת בפני אחרים - בפני האישה,
כל אלה מחירים כואבים שאנחנו לא תמיד מבינים שאנחנו צריכים לשלם כדי להחלים,
כדי למגר את טרור ההתמכרות...,
האם אני מוכן לוותר על התאווה?
אם לא -
אז למה אני תמה על מנהיגינו שלא אוזרים את הגבורה להכות באויבינו שוק על ירך?!
הרי מאיפה בדיוק תבוא להם פתאום גבורה זו
אם לא מגבורתינו אנו לדעת לוותר על התאוות,
בעמ"י הכל קשור,
בטח קשרי הברית והארץ...
אשמח לתגובות!

בדומה לרצון שהכל בעזה ייפתר, וש"יגמרו שם כבר את העבודה",
אני מכיר אצלי את הרצון שהבעיה של ההתמכרות תיפתר במכה אחת, ב"זבנג וגמרנו".

כעת אני מבין שהרצון הזה הוא אחד הדברים שהכי תקע אותי עמוק בביצת התאווה.
לא הייתי מוכן למאבק הכרוך בוויתור יומיומי על התאווה. רציתי שהיא תלך וזהו.
רציתי ליהנות מהתאווה או מהנקיות ממנה, אבל לא הייתי מוכן להתאמץ ולעבוד קשה באופן יום יומי.

אני נוטה לומר, שהרצון למצוא פתרונות קסם מהירים לכל בעיה שהיא, הוא מסוכן בשבילי.

אני לא אומר שצריך לבחור דווקא פתרונות ארוכים ולא מוצלחים, אבל הרצון הזה שזה ייפתר מהר, חוסר הנכונות לדרך ארוכה, הוא ממש בעייתי בשבילי.

טהרני תודה
ולך מבקש יקר, לא הייתי ממליץ לערב תכנים פוליטיים כל שהם בפורום. לא כל משתתפי הפורום חולקים את אותה דעה פוליטית.
חבל להכניס את המדמנה הווכחנית הזו לכאן
יהי אלוהיך אתך

תודה רבה מבקש ה' ושאר המגיבים.

התחברתי למשל והנמשל. אני באמת חושב שצריך אפס סובלנות לתאווה. שמעתי חברים וותיקים שאומרים שצריך להתייחס לבלונדינית כאילו היא מחבלת מתאבדת...

אבל, אלו רק הרהורים בעלמא. מכיוון שאי אפשר למכור לנצח את התאווה במלחמה! עובדה!
לא משנה מה ניסיתי או כמה כוח רצון הפעלתי הכל קורס. כך שהדימוי הנכון יותר זה שאנחנו האזרחים בעזה וצהל זה התאווה. להבדיל..
אלו יחסי הכוחות.
אני חסר אונים מול התאווה והיא תמיד תנצח אותי.
כל מה שנותר לי זה לפנות לאלוקים ולהתחנן אליו שיבוא להציל אותנו.


אוהב
הושיעה

אהבתי את הרעיון.  האמת שאני לא כל כך בטוח שזה כזה פשוט בתאווה.  אי אפשר באמת אפס סובלנות לתאווה.  כמובן שצריך להגיד לה לא,  והאידיאל הוא שבחיים לא נלגום ממנה. אבל על מי אנחנו עובדים?  תמיד תהיה לך איזו בחורה ברחוב שפתאום יהיה בא לך קצת להביט בה ועוד הרבה.  צריך גם לקבל שזה אני.  כן אני מכור לתאווה ואני רוצה להסתכל,  ואם ראיתי לא ללהלקות את עצמי, כי זה הטבע שלי, ובכל זאת אני מוותר על התאווה ונכנע,  כי אני לא באמת רוצה להיות שם.