זה היה בוקר, אמצע הבוקר, הייתי מעוך והלכתי לישון בחדר. סביב אחת עשרה, אני שומע קולות של חברי לחדר. יש להם פלאפון והם מעודכנים נונסטופ בחדשות, עכשיו הם מדברים על עדכון השעה האחרונה, וויאנט, בשבע או וואטסאפ. אני חצי ישן ובקושי שומע, אבל מבין המלים אני קולט את מה-שקורה-עכ-שיו. חייל. נגמש. נעדר. חמאס. גופה. דובר צהל. התקלות. ועוד לפני המשך העדכונים בצד השני של החדר, כל הבשר שלי חידודים מתחת לפוך. וככה, בנוהל, משך כל השבוע: נשימות שטוחות, הליכה מהוססת, מוכנות לא מוכנות לבשורות, והרבה רצון לברוח. הרבה.
אז התיישבתי לכתוב מכתב לאלוקים. אומרים לעשות פעולות אז עשיתי. חוסר נוכחות והתפזרות זו תחילת נפילה, כך אצלי לפחות. הדרך האינסטינקטיבית אצלי בעניין, היא להמשיך לכאוב את כל האובר ולהציף אותו כל רגע, הדרך הכי טובה לכאב עסיסי היא להעביר אותו דרך אשמה, אשמה עמוסה בכל הבטי החיים שלי ואיפה אני עכשיו ואיפה ההוא והם, ואז לנתב את כל התחושות האלה, שמתחת לכל ערימות הבגדים מהוות תחושת השייכות שלי, והחיבור שלי, והנתינה שלי כשאין לי מה לתת ואני חסר אונים, לצפייה במסך במשך כל הזמן הקרוב. ולא במונדיאל.
תוך כדי המלים שניסיתי לנסח במכתב, שאין לי מושג, ורגשות ותפילות, ורצון כן להיות מסונכרן עם עצמי, ולא מכחיש, וכן מחובר ומתקדם. נזכרתי במגרש הכדורגל בשנות היסודי. הייתי שוער. תמיד הייתי שוער. אף פעם לא חלוץ. מהחלוץ יש ציפיות, הוא יכול לאכזב ולספוג אשמה, והוא גם נמצא ממש בנקודת מגע עם הצד השני, הוא יוזם, הוא חותר. אני, בנוהל שאני מזהה אצלי כמתווה דרך, מעדיף להיות זה שהנסיבות מכתיבות לו את דרכי ההתנהלות. עם הזמן קלטתי שגם שוער חוטף אשמה, גם אם הוא תמיד נבחר אחרון, וכזה, יאלה, תהיה שוער, ועברתי להגנה. מכאן לשם, הייתי שוער. והקבוצה הנגדית הכניסה בנו. והרבה גולים. משהו כמו התוצאות של המשחק ההוא שכולם דיברו עליו כשהתחיל המבצע. ואני נזכר, תוך כדי המכתב המגומגם, בהתנהגות שלי. אחרי הגול השני-שלישי, לקחתי את הכדור ויצאתי מהרחבה, ובעטתי אותו לכיוון השער השני. בגול הרביעי כבר הגעתי למחצית. וממנו והלאה כבר עזבתי את השער, מה שהגביר את הכדורים שעברו את הברזלים, (שני קונוסים במקרה הזה), ואת העצבים שלי, והבעיטות היותר חזקות, שכמובן הגיעו הישר ליריבים ומשם שוב לשער. וככה, חוסר אונים על מלא. כעסים ועצבים, וחוסר אונים, וממילא חוסר מיקוד, ועוד סיבות לעצבים כי חוסר שליטה. המעגל הידוע. חוסר שליטה וקבלה, ובכלל כל משחקי הילדות שלא באמת התבגרתי מהם, הביאו אותי למקומות שבזמן אחר הייתי משתמש נונסטופ, ומנסה לברוח ולשכוח. עד הפעם הבאה, כמובן.
העמסתי הרבה על הכתפיים של הילד שהייתי אז, וסך הכל סתם משחק בהפסקה של עשרים דקות, אבל ראיתי שההתנהגות שלי ברגעים לא צפויים ומערערים, לא השתנתה בהרבה. אם מכניסים לי גול - וגול יכול להיות כל משהו שלא הייתי מוכן אליו, כל משהו שמערער לי את הקיום, כל קיסם שנוגע באיזה עצב פחד, וזה יכול להיות כל דבר - אני מוריד את השלטר, אני עושה פוס משחק, אני זורק את כל הקלפים ושובר את כל המגדלים. מבחינתי ברגע שזה משתנה אני מעדיף לוותר על הכל. אני מרגיש שאני חוזר על הרבה סימפטומים שחברים רבים מתארים; או הכל או לא כלום, ניסיונות השליטה על כל מרחבי החיים וכהנה. אבל זה פתאום עמד לי מול העיניים בצורה מאוד גלויה וברורה.
מנסה להזכיר לעצמי, בכל הלחצים האלה, בכל החנייה הזאת בחרדה, כל חדשות, כל טלפון, כל שיחה בין שני אנשים שאני לא שומע בדיוק את המלים, בכל חוסר הנוכחות, ומוכנות הספיגה ויענתו קבלה על מלא, כדי שלא יהיה שום דבר שיצא משליטה ויפרק את המערכת שבקושי עובדת, שאני עומד בשער, אני אחראי על השער, כל המגרש לא בשליטה שלי, וגם לגולים שמכניסים לי לא תמיד אני אחראי. העבודה שלי היא להישאר בשער, לא משנה מה קורה במגרש, או ליתר דיוק איך אני רואה וחושב את מה שקורה במגרש, אני צריך לדאוג קודם כל להחלמה שלי, לעשות את הפעולות שאני צריך לעשות, את סדר היום, את הכתיבה, את העתיד, את השיחות, את הקבוצות. וזה מה שמבוקש ממני, גם אם אני חושב שלהרגיש את הכאב של כל העולם זה נותן לי יותר נקודות זכות בשמים וזה מצדיק את האשמה שאני מרגיש על זה שאני לא זה ששומע אזעקה, או פצוע או הרוג. אלוהים הניח אותי איפה שהוא הניח אותי ושם אני צריך להיות, ולהיות נוכח, ולבקש, ולהתחבר.
ואם אני נוכח בשער, ומחובר וזוכר את התפקיד שלי, אני יכול גם להסתכל על המגרש, ולצעוק, ולשרוק, ולבקש מהמאמן (סורי, נמשל לא משהו אבל זה הקונספט), שיטפל בעסק, ולהתפלל, בעיקר להתפלל.
