אוהבים, אחי. פעולות, רק פעולות. אצלי אם אני רק מודה זה לא עוזר למנגנון להמשיך לתפקד ברגיל ולשתף אחר כך על נפילה. העבודה והפעולות מנסות להעביר את ההילוך לרוורס לפני שהירידה מתחילה. אצלי זה עובד. גם כשלא האמנתי והרגשתי שזה אבוד, גם כשהרגשתי מטוטמם להרים שיחות טלפון, לשטוף ערימת כלים שהחזיקו את הכיור שבוע, או לרדת על הברכיים, לצאת לסיבוב בחוץ, ריצה, ודיבור עם אלוקים. אני זוכר, ומקווה לזכור את זה גם כשכל השלטרים של הזיכרונים מורדים כשיש תאווה או חוסר משמעות או כל סבה קלה לבריחה, ששימוש עושה לי רע, שאני מרגיש **א כשאני משתמש, שזה מגלגל עלי חזרה עם ריבית את כל פגמי האופי שלי ואת כל הניתוק שלי, ושבסופו של דבר, בהכי מד-מטר שיש, אני יודע שאני ארצה לחזור חזרה לחיבור ולחיים כי לא תהיה לי ברירה אחרת, אז למה לי להיות עם עוד ריגרסיה שתעמוד לי בגרון.
