הבעיה היא כזאת: כשאני לא משתמש בתאווה, נהיה לי קשה להתמודד עם הרבה דברים. זה לא מגיע מיד כמובן אלא לוקח זמן. בדרך כלל זה נראה בערך ככה: רגע אחרי הנפילה אני נשבע שזאת הפעם האחרונה, מרגיש רע, מבואס, לא בא לי על כלום ורוצה רק להיעלם ולשכוח מעצמי, אני משוכנע לחלוטין שאין סיכוי בעולם שאחזור לעשות את השטות הזאת. אם הצלחתי לעבור כמה ימים נקיים, אני כבר משוכנע לחלוטין ש"העסק הזה מאחריי". בשלב הזה אני בטוח שתאווה זה איכס, מגעיל ובכלל החיים שלי כל כך הרבה יותר טובים כאשר אני לא נופל.
אם הצלחתי לעבור אפילו עוד כמה ימים או אפילו שבועות, אני בכלל בעננים. מסתכל על תאווה מלמעלה למטה, לא מבין מה לעזאזל חיפשתי שם, וממשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. אבל אז משהו מתחיל לדגדג לי וכל מיני תאים אפורים במוח מתעוררים ומעירים לפעולה סוכנים רדומים. לאט לאט (או מהר מהר) אני מרגיש את זה מגיע שוב, ובסוף זה הופך לצונאמי אדיר ששוטף את כל מה שעומד בדרכו, ואני שוב מוצא את עצמי עם המכנסיים למטה, אחרי נפילה כואבת נוספת (כעת אני פשוט חוזר לראש הפוסט ומתחיל את אותו תהליך מחדש פעם נוספת).
ואז אני שובר את הראש ושואל את עצמי רק שאלה אחת: למה? מה היה לי רע כאשר היה לי כל כך טוב, ולמה הייתי חייב להרוס הכל. עד שסוף סוף היו לי שיא של ימי נקיות, למה נפלתי עוד פעם?
מה שלא הבנתי זה שאני כמו אותו יהודי מהבדיחה שניסה לאמן את הסוס שלו לא לאכול, ועד שהוא סוף סוף הצליח - הסוס מת. נפלתי כי אני לא יכול לחיות בלי זה. נכון שיותר חסכוני לגדל סוס שלא אוכל, אבל למרבה הצער זה לא אפשרי. גם יותר כיף לי לחיות בלי נפילות אבל למרבה הצער זה בלתי אפשרי.
הסיבה לכך היא שהתאווה איננה הבעיה שלי. נהפוך הוא - התאווה היא הפיתרון שלי. אם התאווה היתה רק הבעיה, דהיינו רק הכאב והעצב, לא היתה לי שום בעיה להפסיק להשתמש בה. אלא שהתאווה במהותה היא הפיתרון שלי ולכן אני מוכרח להמשיך להשתמש בה שוב ושוב למרות המחיר הגבוה שאני משלם על כל שימוש בה.
אולי יהיה קל יותר להבין את זה אם נסתכל על האלכוהוליסט שכמו הביטוי המפורסם "מטביע את יגונו בטיפה המרה". בעצם מה שקורה זה שקשה לו עם החיים ולכן הוא הולך לשתות. זה יכול להיות אלף סוגים שונים של התמודדות, אבל בשורה התחתונה המשקה הוא הפיתרון האולטמטיבי שלו לכל הבעיות. אם הוא מרגיש לא נוח עם עצמו, אם קשה לו בבית, אם מסובך לו בעבודה או סתם שהוא מרגיש ריקנות, המשקה יפתור הכל. כך אצלו עם האלכוהול, וכך אצלי עם התאווה.
לכן, כאשר אני אומר שאני מאושר כאשר אינני משתמש בתאווה, זה בעצם שקר שאני משקר לעצמי, או אולי נכון יותר יהיה לקרוא לזה אשליה. אני פשוט לא מסוגל בלעדיה.
העסק הזה מסתבך, כיון שהפיתרון האולטמטיבי הזה הופך להיות בעיה והמחיר שלו מטפס כל הזמן כלפי מעלה. אם נחזור לאלכוהוליסט, בתחילה האלכוהול אכן מסתמן כפיתרון, ואילו ההשלכות לשתיה הן זניחות, אך ככל שעוב הזמן הוא שותה יותר וההשלכות הופכות חמורות יותר ויותר. בשלב הזה הוא מאוד רוצה להפסיק, אבל כעת הוא כבר לא מסוגל. הוא לא יכול בלי האלכוהול, אבל גם לא יכול איתו. הוא לכוד.
השימוש שלי בתאווה הוא אותו דבר. אם אני לא משתמש בה - אני בבעיה כי אין לי את הפיתרון שלי. אם אני משתמש בה - אני בבעיה כי היא הורסת אותי.
לכן, כאשר אני רוצה להיגמל מההתמכרות שלי, אני לא צריך למצוא פיתרון לבעיה שלי (התאווה), אלא פיתרון לבעיה אחרת לגמרי (החיים שלי). כאשר אומרים לי להפסיק להשתמש בתאווה, לא אומרים להפסיק עם הבעיה שלי אלא בדיוק ההיפך: להפסיק להשתמש בפיתרון שלי. לכן כל כך קשה להפסיק, ולכן אני חייב פיתרון שיהיה יותר טוב מהפיתרון הקודם (שהיה פיתרון מצויין). הפיתרון היחיד שאני מצאתי שהוא יותר טוב מהפיתרון הקודם היה למצוא את אלוקים. זה המהות של הצעד השני, כאשר אנו מבינים שעבור הבעיה שלנו אנחנו חייבים פיתרון רוחני, כי רק אלוקים יכול לספק לנו פיתרון אמיתי.
