התמכרות.
מילה מפחידה כזו. האמת שבהתחלה, עד שהיא הורגלה על לשוני, היה לי מאוד מוזר לומר שאני מכור.
מכור זה משהו טוטאלי כזה, כמו מכור לסמים. משהו שגורם לי לאבד לחלוטין את כושר השיפוט, הכל בשביל להשיג עוד חומר.
התמכרות נקשרה אצלי בראש גם לנשירה ממסגרות, לפשיעה, לאלימות.
והבעיה היא ששום דבר מאלו לא הלם אותי - תמיד חשבתי שהיה לי כושר שיפוט מעולה, שקול ואחראי, אני כמעט האדם המסגרתי ביותר בין חברי, מעולם לא פגעתי בזבוב. באופן עקרוני ישר כמו סרגל.
אז מה לי ולמילה הזו - 'התמכרות'.
זה נשמע זר, כבד.
האמת היא שלפחות בזמנים בהם הייתי בפעילות שגרתית, גם המילה 'מין' הייתה נשמעת לי מוזר.
התביישתי מאוד מהמרחבים המיניים. סביר להניח שאם הייתי צריך לומר את המילה 'אוננות' הייתי מסמיק, קל וחומר לשאר המילים אותן ידעתי להקליד במחשב, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מסוגל להוציא מהפה את השמות של הקטגוריות של סרטי הפורנו אשר לפחות לחלקם הייתי נכנס באופן קבוע.
המטפל אליו אני הולך, שאל אותי באחד משיחותינו האם אני יכול להגיד על עצמי 'אני בן אדם מיני, אני אוהב מין' כמו שאדם יכול לומר לעצמו 'אני אוהב שוקולד' או 'אני אוהב מוזיקה'. לא הייתי מסוגל.
אני? אוהב מין? אני אוהב את זה? איך אני יכול לומר דבר כזה על עצמי? זה נורא! אז נכון, אני נשוי, אבל בכל זאת, זה משהו אחר, קדוש כזה, זה לא אומר שאני אוהב מין?
הביטוי הזה חריף מדי, אמרתי לו, הוא מגעיל אותי, זר, כבד כזה.
בתוכנית (וגם בטיפול, אגב) אני הולך ומקבל את שני המרכיבים האלה כחלק ממני.
נפתח ב'מכור':
כיום אני מבין שקשה לאפיין את ההתמכרות שלי דרך ההתנהגויות המטורפות שלי. קל יותר לאפיין אותה דרך הרגשות וסגנון ההתנהלות שלי בחיים. משהו בתוכי הצליח לפצל את עצמי לשניים, לחלק המתפקד, שמקבל הערכה, עובד ה', ומצליח בכל אשר יעשה, ולחלק המרגיש, הכואב והמתאווה. והפיצול הזה עצמו, שבעבר היה לי למגן, כך יכולתי לומר ש'האני האמיתי' שלי לא רוצה את מה שאני עושה, הפך להיות לב הבעיה. התחלתי לשנוא את עצמי. וככל ששנאתי יותר,פיצלתי יותר, וככל שפיצלתי יותר, נפלתי יותר, והתייאשתי יותר.
ההתמכרות שלי קשורה בטיבורה לחיבור הנואש שלי בין אובססיה מעשית לפעולות מיניות (אוננות, צפיה בסרטים, קריאת טקסטים, כתיבתם), לבין הרגשות שהזינו אותם והריקנות שישבה מאחוריהם.
כיצד הדבר מתיישב עם הצד 'הנורמאלי' של חיי? הצד הנורמאלי של חיי היווה בשבילי המגן, אימצתי אותו ככל ליבי, הייתי זקוק לו כדי לא להתמודד עם החלק השני של חיי - החלק שאותו לא הסכמתי לקבל - הקשר שלי אל החלקים המיניים הפרועים שלי.
'מין'. מילה גסה. אסור לדבר על זה, אסור לעשות את זה, גדר ערווה וקדושה נקשרים זה בזה. צריך להתחבר לאלוקים ולהפסיק לחשוב על כל הדברים האלה. איך אני עושה את זה? איך אני יכול לדמיין ולהזיל ריר, לירוק באובססיה על היד, להוריד סרט פורנו בחמש דקות בהם אבא שלי נכנס לשירותים בקומה למעלה, ואימא שלי מדברת בטלפון בקומה למטה, לגעת בעצמי תוך נסיעה באוטובוס ועוד ועוד...איך כל זה מתיישב עם מי שאני, אם מי שאני רוצה להיות.
לא! זה לא אני. זה לא אני! זה לא אני! ושוב פעם, זה לא אני! וה'זה' הולך ומתנפח.
אני אדם קשוב, רגיש, מתחשב. אני לא כל כך אגואיסט, שואב נשים לתוך מוחו, מתמרכז סביב הפיזיות הזו, על כל החושניות שלה.
לא, לא לא, זה לא אני!
מרוב הכחשה, מרוב פחד, מרוב טראומה, אני לא שם לב לכך שכמה שאני לא ארצה לברוח מזה, משהו בתוכי נמשך למרחבים האלה, משהו בתוכי גורם לי ללכת לשם פעם אחר פעם.
וכך, החיבור בין הריקנות והפיצול, לבין המשיכה הטבעית שלי למין, הפכה אותי למכור למין.
כאשר אני מקבל את עצמי, אני מתחיל לראות כיצד ההתמכרות שלי נובעת מפחד קיומי, ריקנות רוחנית, תחושה שאני חייב לעשות משהו כדי להרגיש ראוי לאהבה, צורך נואש בקבלה הערכה ואישור, וכיצד מכלול בעיות אלה דחפו אותי למעגל ההרסני של פעולות תאווה המשלבות שינאה עצמית, הרס עצמי ופנטסיה של קבלה עצמית, על ידי השימוש האובססיבי שלי במין.
מדהים איך בחרתי את הדבר שהכי רחוק ממני, כביכול, כדי להתחבר דרכו למה שכל כך רציתי ולהפוך למה שכל כך לא רציתי - אדם חומרי, מסואב ומגעיל, מלא ריח של זיעה וסירחון של זרע.
במקביל, אני הולך ורואה כיצד להיות 'אדם מיני' אינו אומר להיות אדם מגעיל. זוהי עובדה בחיי, יש לי נגישות ורגישות למרחבים האלה, אני יכול להתבטא דרכם ואיתם, כל עוד אשמר מהאובססיה.
אסור לי ללגום לגימה אחת של תאווה, אך אין זה אומר שאני לא אדם מיני.
ההתמכרות שלי היא לתאווה.
המיניות היא חלק ממני, וכאשר אקבל אותה ככזו, אפסיק להתבייש, לראשונה בחיי, בעובדה שהתמכרתי למין, ואתחיל לצאת לחופשי, לתת לה את הכבוד המגיע לי, ואת המגבלות הראויות לה, אצליח, אפילו, עם הזמן, להתקדש.
נתן במתנה
