אני מאמין שנולדתי חסר אונים מול התאווה. לא ידעתי את זה אבל את האלרגיה – השינוי שמחוללת התאווה בגופי, קיבלתי כנראה ברחם אימי. מעבר לזה אני משוכנע שלא הייתי יוצא דופן בתינוקיה, למרות שאין לי ספק שהייתי מהרגישים ביותר. באותה המידה ברור לי שאי שם בימי הראשונים עלי אדמות, הלכתי לאיבוד. לא נולדתי מתוסכל. ממורמר. כועס. פגיע ופוגע. אדיש. אומלל ופסימי. למדתי את זה.
למדתי את זה מהסובבים אותי. כאלו שמסיבות שונות הפכו למודל חיקוי עבורי, וכאלו שהיו מודלים לחיקוי עבור אחרים. כשבגרתי מעט קלטתי את המסרים הללו גם בספרים שקראתי ובסרטים שצפיתי ומחברים שאיתם דיברתי. 'כתלמיד מצטיין' עברתי במהירות 'לעבודה מעשית' - עיבדתי את חומר הלימודים לדפוסי התנהגות וחשיבה שהשתלטו עלי לגמרי. השימוש התכוף והעקבי 'בדפוסים' הללו הפך אותם לטבע שני אצלי. לחלק ממני, לאופי שלי.
בתוכי הפכתי למריר ועויין. ראיתי את החיים כמקום שבו לא משנה מה אעשה אקבל תמיד יחס רע. לא התאמצתי עבור כלום (למעט תאווה כמובן). ההד העיקרי במחשבתי היה – 'בשביל להתאמץ, הרי דבר לא יצליח לך'. לא ניתן לחיות במצב שכזה לאורך זמן, ואכן החיבור שלי לחיים הדרדר. צדדים רבים בעשייתי נבעו מתחושה של אין ברירה וחוסר ישע. משהו בתוכי חיפש הוכחות לדפוסי החשיבה וההתנהגות שעל פיהם חייתי. נזקקתי לתחושת הקיפוח והמסכנות כהצדקה 'למגיע לי', ובדרך כלל הצלחתי. האמנתי שזו מהות האישיות שלי, וזה מה שהקרנתי החוצה.
לא נתתי לכל התרחשות סיכוי להיות אחרת. מבלי משים יצרתי מציאות שלא חפצתי בה.
לא ביום ולא בתחילת הדרך. אחרי זמן בפיכחון יכולתי לשים לב לכך שברובד העמוק ביותר, החופש שלי לא קשור לשום גורם חיצוני. כשעמדתי על טיבם המדוייק של אירועים שונים בחיי קלטתי, שלא פעם המעורבים היו מלאי כוונות טובות (גם אני) ובכל זאת,. איכשהו ההרס העצמי שלי יצר מציאות לא נוחה והתחושה החמוצה היא זו שנשארה. אז הבנתי ששינוי אמתי יתרחש כשאלמד להבחין בחשיבה המעוותת ואייצר דפוסי חשיבה חדשים.
וכך, במקום לחפש באדיקות רק אחר הצללים והאפלה שבחיי, התחלתי לתור גם אחר רגעים שמחים. בהווה ובעבר. לא היה קל. אבל בחסד מצאתי. בתחילה זה היה מאולץ, מגוחך, ולא אמתי. למדתי לא לשקר את עצמי גם בחלק הזה. נוכחתי שאין טעם לספר על עצמי שוב סיפורי הבלים, גם אם המטרה טובה. אבל כן, ניתן למצוא נקודות אור בתוך החושך. להרגיל את המבט להבחין גם בהן. והן ישנן.
קחו דוגמא מהעבר: הילדות שלי. כל מי שמכיר אותי שישים שניות יודע כמה סבלתי בילדותי. מה שהוא לא יודע (עד כה) שהיו לי גם רגעים לא מעטים של שמחה ואושר. אדגיש שאיני מתכוון להתעלם להסתיר או להדחיק את הכאב שהיה, והיה. רק להתחיל לומר שהיו עוד דברים חוץ ממנו ועלי לתת גם להם מקום. למשל, ההורים שלי. מבלי לגונן על כל מיני טעויות חמורות שהם עשו איתי, והם עשו, עלי להיות הוגן ולכתוב שהם לא רק 'החטיפו לי', קיבלתי מהם עוד כמה דברים חוץ מבעיות... בעלי חיים. היה אפשר לבנות גן חיות קטן מכל מה שנקנה לי. שלא לדבר על האופניים והעמל שבתיקונם. או אוסף הבולים המטורף שנרכש במאמץ עבורי. ועוד.
למדתי להתבונן דרך 'המשקפיים' הללו גם בהווה: זכיתי וחטפתי מקלחת מאדם שלא היה לי עימו דבר. לא בנתי מה לעזאזל עשיתי לו. כתבתי על האירוע צעד 4 (חשבון נפש המאיר את חלקי) ולא מצאתי משהו שיצדיק את התנהגותי כלפי. יכולתי להיתלות בתואנה שהוא אדם חולה. העדפתי להתבונן יותר לעומק: אם אני נקי כלפיו מדוע הוא פעל כך? התפללתי להבנה, ובלי התרעה מוקדמת נפל לי האסימון – אין לו בעיה איתי. הקושי שלו היה עם מה שאני כביכול מייצג בעיניו. שכר הלימוד הצדיק את עצמו סופית כשקלטתי שגם הבעיה שלי היא לא עם אנשים, אלא עם מה שהם מייצגים עבורי...
לא חסרות דוגמאות נוספות (בעתיד בל"נ ארחיב) איך בכל בעיה או קושי ישנה אפשרות ללמוד על חלקים טובים ולזהות נקודות חיוביות הממתינות להתגלות. בהחלמה למדתי שאין מצב ללא הזדמנות שכזו, היא שם, תמיד. בכל פינה, שיחה, פגישה, אכזבה, פרידה או אפילו הפסד וכישלון אמיתיים. התפללתי. חיפשתי ומצאתי.
שנזכה לחפש ולמצוא.
