ברוח יום הזכרון לשואה שעבר על ארצנו הקטנה והמתגבשת, אכתוב קצת בנושא שאמנם לא שייך לכל אחד באותה רמה, אבל יש בו הרבה משותף לכולנו.
טוב, מה עושים עם העבר שלי? הדחף הכי בסיסי הוא: לשכוח מהכל ולהתקדם הלאה בחיים. השאלה היא האם זה הדבר הנכון לעשות. אולי דווקא הזכרון יגרום לנו ש"לעולם לא עוד"? אז אני בפירוש לא בא לשלול אף אחת מהגישות, וכמו כל דבר טוב או רע בחיים - צריך קצת מכל דבר. גם מלח צריך כדי שהארוחה תהיה טעימה, ולפעמים מערבבים אפילו מלח וסוכר באותו מאכל. את המינון כל אחד יקבע בעצמו, אני רק מנסה לברר עם עצמי את הנושא בכללותו.
הפתיח ל"ספר הלבן" שהוא אחד הספרים החשובים בתכנית הצעדים להחלמה מהתמכרות למין (בשונה מהספר הגדול שנכתב לאלכוהוליסטים ולא שינו בו אף מילה גם כאשר לומדים אותו בתכנית של החלמה מתאווה או מכל סוג אחר של התמכרות), הוא סיפור אישי של אחד המכורים הראשונים שהבין שניתן להשתמש בשיטה של האלכוהוליסטים כדי להיגמל מהתמכרות למין. את הסיפור שלו הוא פותח כך:
איך זה היה? אני מקווה שלעולם לא אשכח, כי אם אשכח, אני עלול לחזור בדיוק לאותו מקום ולחשוב שאני יכול שוב להתאוות כמו ג'נטלמן. אתם מבינים, אני מכור למין, שיכור מין שמחלים. זה כמו אלכוהוליסט, אלא שהסם הוא תאווה מינית במקום משקאות חריפים.
עבור אלו שאינם מכורים והם סתם בחורים טובים עם יצר רע - הייתי מייעץ להפסיק את הקריאה בשלב הזה, כי הם לא צריכים את מה שאני צריך. (אולי הם גם לא צריכים להיות חברים בפורום וגם לא לקבל כל יום אימייל חיזוק שמזכיר להם לאן אפשר ליפול. מי שלא מכור - שיעבוד על עצמו ויפסיק את השטויות). עבור מי שמכור כמוני - כדאי לבדוק מאיפה הגיעה הדעה הזאת שצריך לזכור ולא לשכוח את העבר המגעיל שלי.
אז זהו, שהדברים האלו נמצאים בכל מקום בחיים שלנו. הנה מתחילה ההגדה של פסח לספר לנו את סיפור יציאת מצרים, והיא בוחרת לפתוח דווקא בכך ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". למה זה נוגע? מי רוצה לזכור את העובדה שאבא של אברהם אבינו היה עובד אלילים? אבל אם נשכח מאיפה באנו - לא נדע לאן ללכת. אז גם בליל הסדר, כאשר כולנו בני מלכים "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", אנחנו נזכרים במה שהיה "מתחילה" וההתחלה הזאת לא היתה נעימה כל כך. הייתי מעדיף לשכוח אותה ולהתחיל מאברהם, אני לא רוצה לזכור את מה שהיה לפני כן. אבל אין לי ברירה אחרת.
זה לא נושא תיאורטי. בכלל לא. לפני שבוע היה לי יום קשה, היה קשה לי לוותר על התאווה, ומאוד רציתי קצת מהסם הטוב והחזק הזה. ניסיתי להיאבק בשיטות הישנות שלי, והבנתי שאני לא יגיע לשום מקום בדרך הזאת. עצרתי את החיים, ופשוט נזכרתי איך אני מרגיש כאשר גל התאווה ממש תוקף אותי אחרי שהרשתי לעצמי "כוסית אחת" של תשוקה ותאווה. יכולתי לראות את זה בעיני רוחי, יכולתי להרגיש בכל ליבי את ההרגשה המשתקת שאומרת לי שלמרות כל ההסברים השכליים - אין לי שום סיכוי, ואני הולך לקראת הנפילה. ניסיתי "לחיות" מחדש את אותה הרגשה מקפיאה בה אני לוחש לעצמי שאחר כך אתחרט על זה, אבל אני יודע שזה לא יעזור וזה רק ענין של זמן עד שאני שוב בפורנו או בדברים גרועים מזה.
וזה היה מפחיד כי הרגשתי ממש איך זה יכול להתרחש שוב בלי שום בעיה, ובעיקר בגלל שידעתי שאם הגל הזה יגיע - אני אפול ולא יעזרו לי כל הימים ש"צברתי" בשפיות. ואז נכנעתי. כאשר ידעתי והרגשתי מה עובר עליי כאשר אני מרשה לעצמי רק קצת לשטוף את העיניים - הבנתי שוב את עומק הכישלון שלי במאבק מול עצמי, מול התאווה, ונכנעתי. ידעתי שאני לא יכול להילחם, ולא היתה לי ברירה אלא לוותר על התאווה, לוותר גם על מבט חטוף אחד ברחוב.
וכאשר הרגשתי את הכניעה הטוטאלית בפני התאווה, הרמתי טלפון לחבר וביקשתי עזרה. רק כאשר הבנתי שוב שאין לי שום סיכוי מול עצמי, רק אז הייתי מספיק שבור כדי להיות כלי שלם ולהתחיל לדבר עם ה' באמת. ידעתי בידיעה מוחשית שבלי עזרתו של אבא שבשמים - אני לקראת נפילה נוספת.
ולכן אני מקווה לא לשכוח את העבר שלי. אני מקווה לזכור טוב טוב את המצבים בהם אני חסר אונים מול עצמי, כדי שלא אצטרך תזכורת כואבת מאוד לכוחה של התאווה ולחולשתי מולה.
