אט אט היא התגנבה חזרה לליבי, היא תמיד הייתה שם כמובן, רק מחכה לשעת הכושר. התאווה היא חלק בלתי נפרד ממני. אני יודע את זה ומכחיש, לא רוצה לקבל את העובדה, לא רוצה להשלים עם עצמי, לא מוכן לקבל את זה שכך הקב"ה ברא אותי. הייתי רוצה להתעמת איתו פנים בפנים אבל מפחד מזה בדיוק באותה מידה או כמה מידות יותר.. הייתה תקופה של שקט, הרגעתי את מצפוני, אפשר לחיות את חיי, אפשר להסתכל פה ושם ושום דבר לא יקרה, ידעתי שאני משקר לעצמי אבל קניתי את השקר כי הוא נתן לי נחמה. מלאי השקרים למכירה התרוקן ונותרתי ערום, חשוף, משומש וכועס מול התאווה שליפפה אותי וכבלה את ידי שוב ושוב. לא רוצה לדבר עם אף אחד, רוצה לשבת בחושך לבד ולבכות על מר גורלי, לו רק ידעתי איך בוכים. מסתכל ומבין שגם זה משפט חולה, משפט שיוצא מראש משומש, הוא מתנגש עם רסיסי השפיות שעוד נותרו לי בעצבי המוח ויוצרים קצר מטורף, לא פלא שקמתי עם כאב ראש מטורף הבוקר. כאב שהצלחתי להרגיע רק עם הסם הקבוע שלי, בשירותים, רק כדי לגלות שהוא מדשן כאב אחר, עמוק יותר, נואש יותר אבל אפטי יותר, כהה ומסתיר.