את השאלה שבכותרת קראתי בספר של הדרכת הורים. אחת האמהות שואלת שם את המנחה בתסכול כמה פעמים תצטרך ללמוד את אותם עקרונות חינוכיים עד שהם יהפכו לחלק ממנה ולא תחזור שוב ושוב על הטעויות שלה. המנחה עונה לה בשאלה: "כמה פעמים צריך לכוון כינור עד שהוא נעשה מכוון?".
חשבתי לעצמי שגם בתוכי מקננת הציפייה הזו, שיום יבוא והעקרונות של חיים רוחניים ייטמעו בי מספיק, ולא אצטרך להתאכזב שוב ושוב כשאני מגלה את פגמי האופי שלי צצים על פני השטח ומחזירים אותי לדרכים העקלקלות הישנות.
והתשובה מצאה חן בעיניי: אני אדם חי, משתנה, זז. אני לא פסל שמגלפים ומפסלים עד שהוא "גמור".  כל יום מציג לי אתגרים חדשים, תסכולים חדשים, הזדמנויות חדשות, חוסר-אונימים חדשים ואסירויותודה חדשות. אז טבעי שגם העסק בפנים זז ומשתנה, וצריך תחזוקה תמידית. אני צריך שוב להתפלל, ושוב להתקשר לחבר, ולשוב לעשות פעולה של לצאת-מעצמי, ושוב לרדת על הברכיים, ושוב לכתוב, ושוב ללכת לקבוצה. ואם לא אעשה את כל אלה, אתחיל לזייף, ולזיוף שלי יש מין נטייה כזו להתגבר בטור הנדסי ולהפוך לצליל צורם ומכאיב מאוד.
אז אני מוכרח לכוון את עצמי, שוב ושוב ושוב. וכמו בשיר של גידי דבוש אני מתפלל: אבא, עזור לי להיות מה שרצית כשהלחנת אותי. ועכשיו אני יודע שהתפילה "עזור לי להיות" איננה פוטרת אותי מעשייה, אלא אדרבה, מטילה עליי חובה: לכוון שוב ושוב.
וכולי האי ואולי, אזכה להיות, רק להיום, כינור לשירו של בורא עולם.

תודה רבה דוקטור, חברי האהוב.

ואני רציתי להיות סקסופון... שלא מצריך כיוון כל פעם. אלוהי כזה.

אבל,
רצונך השם ייעשה ולא רצוני.
אם צריך אני מקבל עלי את עול הכינורות.

תודה רבה לך על הדברים
אוהב
הושיעה

תודה, יש לי לפעמים עייפות כזאת נו, עוד פעם להתקשר לחבר עוד פעם למסור חוסר אונים, לא מספיק פעם בכמה ימים וזהו? חבר אמר לי משהו שלי עזר- שכמו שאני לא בוכה על זה שכל יום אני צריך לאכול, כל יום לישון וכו' ככה בשביל החיים שלי אני חייב לתחזק את החיבור שלי לעצמי לאלוהים ולסובבים אותי כי אחרת אני מת.

לפחות נשארת עם החצי הראשון של הסקסופון .


תודה דוקטור. גם אני מתאכזב כל פעם מחדש כשאני רואה שהסקסהוליזם שלי עדיין לא עזב אותי.
תודה על תזכורות. האמת היא שלאט לאט בזמנים שאני כן מכוונן הצלילים נשמעים טובים יותר. וזו בעצם המטרה כאן, לא?

תודה. נפלא. מדוייק. מכוון. נגע בי. עם הזמן אני לומד ש:

- לפני שאני מתחיל 'לכוון' אותו רצוי שאבדוק אולי הוא עודנו מכוון...
- פעמים שהכינור מכוון רק שהאוזןלא קולטת את צליליו המדוייקים...
- ככל שאתרגל ואתכוונן יקל עלי להבחין האם הכינור אכן מכוון...
- אין כלי שלא מצריך משהו. כיוון, ניקוי, ואף החלפת פיה...

בהחלמה.

אהבתי מאוד. תודה רבה.

בדיוק היה לי קטע כזה עם הילד שלי. כל יום אני אומר לו לשים את המכנסיים שהוא מוריד במקום, אבל תמיד אני מוצא אותם על הרצפה. בבוקר זה המכנסי פיג'מה ובלילה המכנסיים הרגילות. כבר נמאס לי לומר לו את זה ורציתי שהוא יהיה כבר מכוון. בחסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - לא התפרצתי עליו ולא ירדתי עליו, אלא שוב ושוב אני מעיר לו.

אז תודה על התזכורת על כך שבעצם זה יישאר כך לתמיד. אולי את המכנסיים הוא ילמד לשים במקום, אבל אז יהיה משהו אחר ואחריו משהו אחר וכן הלאה.

אבל חשוב מכך הוא המסר שלך. אני הכינור ואף פעם לא אהיה מושלם. תמיד אצטרך כיוון נוסף.

תודה על זה.

אהבתי. תודה
איני מתאפק להוסיף שב12 ו12, בצעד שש, מתוארת ההבחנה בין פגמי האופי לבין התאווה.
התאווה, כשאני נכנע בצעדים 1-3, נעלמת. פגמי האופי, חוזרים וצצים.
ההסבר שם פשוט וחד - התאווה היא מנגנון התאבדות והרס עצמי. אלוהים לא רוצה שאהרוס את עצמי, והחיבור אליו מחבר אותי לחיים.
פגמי האופי הם האישיות שלי. אלוהים תכנן שאוולד אתם, ואתמודד איתם. החיבור אליו עוזר לי לחיות את חיי באופן רוחני יותר, אך לא להעלים אותם. אם אגייר קביעות אלו לחומרא אומר כי להעלים את פגמי האופי באופן סופי זה להעלים את שורש נשמתי.

נתן במתנה

נתן, תודה על זה.
לאט לומד לקבל את עצמי מהכיוון הזה