חבר בלי גישה לפורום ביקש שאפרסם:


נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה , הרכבת החלה לנסוע.
בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו---

הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני, כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון." שאל קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו.

"ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין" אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. מדוע אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו ונתפסתי.

אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבה של אימי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאימי עד כמה בנה הוא גנב, ביישו אותה, גרמו לה צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאימי, בכל מקום אשר פנתה הזכירו לה את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר ואימי לא ידעה מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אמא, להתחרט, לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם היא תסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לה., ואז החלטתי לכתוב לה מכתב."

"אמא יקרה" היה כתוב במכתב, כתבתי לה שאני בנה , רוצה לחזור לראותה, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם היא עוד תחפוץ בכך שאשוב הביתה " לכן אמא " כך כתבתי "יש לי בקשה יחידה- אם את רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלי בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור, אבל.... " פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף צהוב, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, ליסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם....

עכשיו אתה מבין?" אמר לי " אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף צהוב תלוי, אני מתבונן אולי אמא תלתה את הצעיף בתחנה אחרת ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר."

"והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך?" שאלתי אותו.
"בעוד מספר תחנות" ענה הבחור "ואם שם לא יהיה צעיף צהוב, אמשיך הלאה ליסוע...." ענה בקול צרוד.
עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הצהוב.
"בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי" הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה,היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. לא, לא היה שם צעיף צהוב. לא היה שם צעיף צהוב, היו שם עשרות צעיפים צהובים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה.
ואמא, אמא עמדה שם מחכה, מצפה לבנה אהובה, ועל צווארה... צעיף צהוב.

חיים שלמים בהם התרחקנו, עשינו מעשים אשר לא יעשו, פגענו בעצמנו ובסובבים, גרמנו צער, התנתקנו מאלוקים ומעצמנו...
פעלנו על דפוסי התנהגות של מכור ושילמנו מחיר כבד, כבד מידיי, ישבנו מבודדים ומפוחדים לעיתים 3 שנים ולעיתים עשרות שנים בטרם הגענו לתוכנית

ועכשיו - אנחנו יוצאים מבית הסוהר...
יש לנו אפשרות לשוב לחיים ולאלוקים,
אבא קורא לנו, בואו אני מחכה, תדברו איתי אני פה יושב ומחכה מתי תצאו מהכלא שישבתם שם כ"כ הרבה שנים, תליתי לכם כ"כ הרבה סימניות צעיפים ומסרים שרק תדעו איפה התחנה הנכונה. לא להתבלבל - זה הזמן...

אדיר!! באמת נראה שזה התחנה הכי קרובה הביתה.

מדהים !! כל כך אמיתי ! רק מהרגשה האישית שלי אני רק מתחיל להבין כמה אני רחוק מעצמי, מילדי, מהחברים, מאלוקים,וזה כל כך מחזק לראות את כל "הצעיפים " שהם החברים פה ואלוקים שחיכה לי ועדיין רוצה לקבל אותי ולא רק לקבל אלא לעזור לי כמו שהוא עזר עד עכשיו!
תודה על החיזוק

תודה. מרגש.

תודה רבה.
לי מאוד עוזר לקחת את הסיפור הזה צעד אחד הלאה.
נניח עם ההמשגה הבאה (הרשה לי לנסח מחדש חלק אחד בסיפור לצורך ההמחשה).
***
הבטתי בו, דמעות היו בעיניו.
אתה יודע, כתבתי לאימא שלי מכתב, עוד כשהייתי בתוך הכלא, שכאשתחרר אם היא תרצה שאחזור, שתשים צעיף צהוב.
אני לא יודע איך היא דאגה לזה, אבל כשחזרתי למחרת מחדר האוכל, כל הקירות בתאי הכלא שלי היו בצבע צהוב.
לא האמנתי. אני עדיין בכלא, איך היא מסכימה לאהוב אותי? אבל לא הייתי מסוגל להתכחש. הקירות נצבעו.
שלחתי עוד מכתב.
אני מתקשה להאמין, בבקשה, אני רוצה גם צעיף צהוב גם בתחנה ההיא, כשאשתחרר...
***
אלוהים אוהב אותי. כשהייתי שם הוא אהב אותי, וכשאני כאן, בהחלמה, הוא אוהב אותי יותר.
הריחוק עצמו היה חלק מהכלא.

נתן במתנה

אני כמו הילד, לא היה לי ברירה הייתי חייב לגנוב מהתאווה, זה היה המוצץ שלי,
והיום במבט לאחור אלוקים אוהב שמר עלי גם כשלא ידעתי,


כן, אלוקים שמר עלי ללא ידיעתי, והיום אני מלא הודיה על "ששמר אותי במחלה, ואני בטוח שבהחלמה הוא יביא אותי למקום עם המון צעיפים צהובים ,
ואני מתפלל שלא יהיה עיוור ואראה אותם.

הצעיפים הצהובים בשבילי זה החברים שנמצאים בקבוצה ומנפנפים בשמחה לכל מי שמגיע...
ממליץ בחום למי שעדין לא נמצא בקבוצה חיה ורוצה שינפנפו לו בצעיפים שמתאים באהבה ובהכלה.

תודה רבה!
הסיפור ממש ריגש אותי.

תודה. הושיעא ונתן. צהוב עולה

תודה על הפוסט.

נתן, מאד הזדהיתי עם המשפט "הריחוק הוא הכלא בעצמו" אכן זה מה שהרגשתי שנים רבות...
עכשיו אני מרגיש, קרוב, ליד, צמוד, לאמא/אבא אוהב!!