שמתי לב, שאחד המכשולים העיקריים שעומדים בדרכי, הוא הפחד להחשף.
הדמיונות על איבוד המשרה התורנית, על איבוד החברים, על הבושות, על ירידה בהערכה, גורמים לי להרתע מלהחשף.
איך משכנעים את עצמנו שזה לא שיקול.

תודה רבה

אם היית חולה במחלה גופנית קשה ח"ו, והרפואה היחידה הייתה לספר לסביבתך שאתה נופל בתאווה.  היית מתלבט?
במילים אחרות:  הבעיה היא לא החשיפה, אלא האם אני מבין כמה חמור מצבי

המציאות שיש אנשים שמסתירים גם מחלה גופנית, כי חוששים על כבודם.

השאלה מה אני אמור לשכנע את עצמי, האם לשכנע שזה לא יהרוס או לשכנע שזהו, זה המצב גם אם זה יהרוס?

ומה אתה חושב עליהם?





אני לא יודע איך זה אצלך, אבל לי עוזר לשקול את "התרחיש הכי גרוע" אם אחשף, שקיים רק בדמיונות שלי כמובן, לעומת התרחיש הכי גרוע אם אמשיך במחלה.
הרי בסופו של דבר יתפסו אותי. לא תמיד ה' ישמור עליי מהשטויות שלי. עדיף לי להיחשף בהחלמה ולא להיחשף במחלה.

למה האתה חושב שכולם ידעו בהתחלה אמורים לדעת רק אלא שאיתך באותה הסירה...

"לא נוכל לשמור גם על חיינו וגם על כבודינו"
(מתוך אלכוהוליסטים אנונומים)

זו דילמה עצומה.
לא כך?

תלוי כמה מחלת ההתמכרות התפתחה אצלך.
אם אתה עומד להפסיד את משפחתך, עבודתך, שמך הטוב וכל השאר לטובת התאווה,
אז נראה לי שזו לא דילמה כל כך גדולה. להפסיד הכל או לטפל במחלה, נשמע לי די ברור מה אני מכריע.

אם אתה עדיין לא עומד להפסיד את הדברים האלה,
יש בפניך שתי אפשרויות:
א. לטמון את הראש בחול עד שהסכנה תשלוף אותו בכוח.
ב. לראות לאיפה הדברים הולכים ולנסות להציל את עצמך בזמן.

האפשרות השנייה קרתה לי, כשקראתי בפורום פוסט של "נתן במתנה",
ממנו הבנתי שלא כל כך בטוח שהמחלה תתקדם לפי הקצב שאני מתכנן,
ואולי יום אחד אמצא את עצמי אחרי שהייתי אצל זונה, שבור ורצוץ,
בלי שתיכננתי ורציתי את זה קודם (כמו שאר הגבולות שחציתי),
וברגע שאחצה את הגבול הזה, אחצה אותו בלי שאני רוצה שוב ושוב ושוב עד ש...
יגיע הגבול הבא שאותו אחצה, ומי יודע מה זה עוד עשוי להיות...
ומי יודע איך אשתי הטובה תגיב לסיפור הזה...

כל כך הרבה שנים אלוקים הגן ושמר עלי שלא יתפסו אותי
(יש כמה פעמים שאולי קצת קלטו, אבל מנגנון ההכחשה שלי חזק).
מי יודע עוד כמה זמן זה יימשך?...

מבחינתי, (אני מקווה שאני מרגיש מספיק ש)שעון החול הולך ואוזל, פתיל הפצצה המתקתקת הוצת.
ואם אני רוצה להציל את עצמי, עלי לקום ולעשות מעשה במהירות האפשרית.
ומבחינתך?

אני כה מבולבל, שאני באמת לא יודע.
מצד אחד הנושא שהזכרת, הליכה לזונות, הייתי שם, אבל כבר כמעט שנה שאני כבר לא שם.
ובאמת אין לי משיכה לזה כרגע.
אני לא שם.
המחלה שלי מתרכזת באוננות, בפורקן של האוננות.
בצפיה בפורנו, וכם בצפיה בחדשות בעידכוני מיילים וכדומה.

אז פה הדילמה מעצבנת.

אבל ברור לי שבאיזה שהוא שלב אבין שכדאי לי למרות הכל.
אני רק צריך שיעזרו לי לדחוף את עצמי לענין.
ואני תולה תקוות בחברים כאן שיעזרו לי.

וואו! היית שם! ואתה עדיין בדילמה...
לי זה נראה שאם הייתי שם - ברור שלא הייתה לי שום שאלה!...
אבל אני גם מאוד מבין אותך, כי ההכחשה היא חלק חזק מאוד של ההתמכרות.
גם אני במשך שנים ארוכות מאוד הכחשתי את המצב האמיתי שלי (ועדיין מכחיש..).




ומה יקרה באותו שלב, שעדיין לא קרה?
אני מניח שזה יהיה משהו לא נעים...  :-\
לא כדאי לחסוך אותו?  :




כולנו מאוד רוצים לעזור ונשמח לעזור בכל דרך
(אגב, אם תרצה אתה מוזמן להיות בקשר טלפוני.
שלח לי הודעה פרטית אם תרצה).

יש כאן רק נקודה אחת חשובה,
שגם מייסדי התוכנית הדגישו אותה:
אתה בעצמך צריך לרצות להפסיק,
אם אינך רוצה, לא יעזור שנדחוף אותך לך,
זה אפילו עשוי להזיק להחלמה מאוחרת יותר שתבוא ביוזמתך.

לכן, כדאי שתשאל את עצמך:
האם אני רוצה באמת להפסיק?
מה אני מוכן לעשות בשביל זה?

חשוב לי לסייג את הדברים ולהוסיף,
שגם אם המניעים שלך לא שלמים ומושלמים,
כתוב בספרות התוכנית שזה תהליך.
גם אצלי אני ממש רחוק משלימות,
ובכל זאת, בחסד אלוקים, בכוחו ולא בכוחי,
ובזכות התוכנית והחברים, אני נקי היום 223 יום.

במשך כ-20 שנות התמכרות, מעולם לא הצלחתי להגיע להישג כזה,
על אף שגם הייתי אצל איש מקצוע מומחה לעניין במשך כמה שנים.
התוכנית עובדת! אתה מוזמן לבוא ולראות!

תודה רבה לך.

אשמח לשוחח.

בהצלחה אח,
המפתח אצלך, הדרך להחלמה ממש מעבר לדלת,
אפשר אחרת, יש תקווה וחים, חיים אמתיים אמתיים, שיש בהם נוכחות וחיבור ואלוקים וכנות ופתיחות ואמונה
צריך רק מספיק נכונות או מספיק יאוש (אצלי זה היה בעיקר יאוש, עם דחיפה קלה)

אשמח להיות לעזר
אור

אשמח לקבל מספר טלפון לפרטי, תודה רבה רבה.
אין בפי מילים להודות