טוב. עובר עלי יום מוזר. די יושב בכסא ומחכה. מחכה לקריאה.
היה פיצוץ בעבודה. אולי אני לא עובד כאן יותר. וגם אם כן. אני לא יודע אם אני רוצה להישאר כן. לא יודע מה נכון. מה לעשות. וכו' וכו' על זה הדרך. אותם דפוסי חשיבה שהתבססתי בתוכן כל השנים. ואין לאן לברוח. אפילו חדשות כבר עושות לי מיד את הרעל הזה, את התחושה של 'הינה, ברחת, השחתת עוד רגע מהחיים, שתית עוד רעל'. וזה מגעיל אותי. כמובן שזה לא מונע ממני לחזור לשם שוב ושוב.
אבל יש רגעים של שחרור, של הבנה שה' מוביל פה את העניינים. וזה כ"כ שונה מההתבוססיות של פעם. של האם להתחתן איתה דווקא, של האם ללמוד את זה דווקא, של מה להגיד להוא ואיך לענות לזה ואיך לנהל את חיי. שחרור. ה' תוביל פה אני אעשה מה שאני מבין.
אז ברשותכם, אסירות תודה.
על סיום כתיבה של צעד 4 וצעד חמישי מתוכנן בקרוב. תודה על חודשים של נכונות וכוח.
על משפחה נפלאה. וקרבה ונתינה
על שיש דרך ואמונה
על מתנת התוכנית והחברים
על תפילות
על אומץ לשנות
על קבלה של טעויות
על תמיכה בלתי נגמרת מסביב
על 100 ימי נקיות
על קבלה עצמית יותר ויותר
על שחרור מתדמית לאט לאט
תודה אלוקים

תודה על השיתוף.
הרגעים הריקים האלה מזכירים לי את היום הנוכחי שלי, בו אני אמור לעשות עבודה, אבל אין לי כוח ואין לי חשק, ואין לי מצב רוח, אז אני מחכה. ופתאום להפתעתי אני רוצה ריגושים.
תודה על החיבור.
מתפלל ששנינו נשוחרר מן הפיתרון המדומה ונמצא את הדרך אל אלוהים.

אתך
נתן במתנה

אוהבים. תודה על זה.
אצלי הטוטאליות הזאת יכולה לחרפן לגמרי. אני גם, אס"ת, לא צורך חדשות, אבל ברגע שאני מציץ במשהו אני כבר משנה את הססטוס שלי ומגדיר את עצמי כמדורדר ובורח. מתפלל לקבלה עצמית, זה הבאג הכי מסובך בשבילי. ולנכונות