כחלק מהשיקום מהמעידות החריפות שאני חוה לאחרונה, התחלתי לחזור לבסיס.
החזרה לבסיס חייבה אותי לבחון מחדש כיצד אני תופס את המחלה שלי, ואת היחס בין הטיפול בה לבין שאר חיי.
המושג של התוכנית שנתפסתי אליו, בהקשר זה, הוא מושג 'הנכונות'.
התוכנית, מבוססת על שלושה ערכי יסוד: כנות, פתיחות ונכונות.
לכאורה, ה'נכונות' היא הדבר הפשוט מבין השלושה, שהרי אני כל כך רוצה להפסיק, ואני כל כך רוצה להתקדם ולצאת מהמקום השבור שלי, עד שאני מסכים לעשות הכל, אבל ה-כ-ל כדי לצאת מזה. הבעיה, אם כך, היא בפתיחות לרעיונות המוזרים על התוכנית הרוחנית ובכנות שנדרשת על מנת לחשוף את עצמי מול אחרים ומול אלוהים, ללא כחל ושרק.
בתקופה הזו, שמתי לב לפער עמוק בחיי, בין הדברים שאני אומר שאני מסכים לוותר עליהם לבין מה שאני מוותר עליהם בפועל.
אם אחזור לתקופות קשות יותר, אני זוכר כיצד הייתי אומר לאלוהים בתפילה שבורה - אבא, אני אעשה הכל בשביל להפסיק (ומעיר בלב: חוץ מלהתחתן, כי פחדתי להרוס את הנישואים עם התאווה, אבל חוץ מזה - ה-כ-ל). אבל אחרי התפילה, לא. 'שנה ועוד שנה, דבר לא השתנה'. לא שיניתי את ההרגלים, לא חסמתי ח"ו שום פירצה שהייתה מעוררת חשדות שיש לי קשר עם הדבר הזה. לא התנהגתי בשום צורה שהייתה יכולה להתפרש כזהירות. ניסיתי לשמור על תדמיתי כנורמאלי, כתורני, כמישהו שבינו לבין פורנוגרפיה אין דבר וחצי דבר. ניסיתי להימנע ככל יכולתי מהבושה שתפסתי כנקשרת לתדמית זו. התמודדות עם פורנוגרפיה? אני? לא יתכן! והאמת, הצלחתי. הצלחתי עד כדי כך שאפילו אני לא הצלחתי להבין כיצד יש קשר ביני לבין הפורנו. נעשיתי מפוצל. נתן במתנה של היום לא היה נתן במתנה של הלילה. נתן במתנה שלבד בבית נהיה באובססיה חסרת כיוון, חסרת אישיות. נתן במתנה ה'מוכר' נעשה דמות עמוקה ועשירה מבחינה רגשית, בעלת אישיות רחבה ונפש מעניקה. הקריעה בין שניהם רק הדגישה את התפילות הנואשות: אני רוצה להפסיק. אני רוצה להיות אותו נתן במתנה עשיר ועמוק ונחמד ונעים ונורא ואדיר...הייתי רוצה שכל זה יעלם, שאני לא אצטרך להתמודד יותר עם שום דבר.
הבעיה כמובן, היא שזעקות ה'הייתי רוצה', דומעות ככל שיהיו לא עזרו לי כלל. כיום אני מבין שהסיבה לכך פשוטה: איני יכול להתכחש למי שאני. איני יכול להתכחש לצורך שלי בתאווה. לפיתרון שאני מוצא שם, לריגוש, לפנטסיה על החיבור, הקבלה ההערכה והדימוי העצמי שנקשרת אצלי לריגוש המיני. כמה שלא ניסיתי. כמה שלא שמרתי על שבועות של יובש. התאווה הייתה ברקע. או בפועל, או כמשהו שאני כל הזמן מפחד ממנו.
גם כיום, אני מוצא את עצמי אומר לאשתי כלאחר יד, מה? אני אחסום את כל הסמרטפון לחלוטין? הרי בעבר, בשל ההתקדמות שלי בתוכנית לא הייתי צריך חסימות אגרסיביות שחונקות את החיים אלא רק חסימות  המהוות תזכורת לחוסר האונים. אז מה? ואם מישהו יראה את החסימה? מה הוא יחשוב עלי? הרצון שלי להיות נורמאלי, להיראות נורמאלי. הפחד שלי שיחשבו שאני מתמודד עם תאווה.
וכך, הבושה מתגברת על האחריות, ואני טומן את הראש בחול. עד ההתקף בו הכל מתפרק. ואני שואל את עצמי: איך זה קרה לי? איך הצלחתי בתחכום כה רב לפתוח את החסימה הזו? אבל עמוק בלב אני יודע. מעולם לא התכוונתי לחסום באופן הרמטי. החורים נשארו פתוחים, הבושה הפנימית גברה על הצורך לעשות את מה שנדרש.
כיום, אני שם לב, ה'נכונות' אומרת לי גם דבר נוסף: המאבק הבסיסי ביותר בצעד הראשון המחודש שלי אינו בתאווה. המאבק הוא בפוזה. אם אני רואה שאני נמשך למשהו שמזיק עלי. עלי להימנע מלאפשר לעצמי לגשת אליו (כמובן שאיני יכול להצליח בלא להיעזר בקבוצה ובכוח עליון, אבל זה כבר צעדים שתים ושלוש, לא צעד אחד). לא משנה באיזה מחיר. לא משנה מהן המשמעויות. אם אני מגלה שאין ביכולתי לעמוד במצב מסוים, או עם אמצעי תקשורת מסוים. הדבר מראה שאין ביכולתי להשתמש בו, רק להיום. העובדה שלפני חודש הדברים נראו אחרת אינה רלוונטית. היום. מה יהיה עוד חודש? עוד חודש נשאל את הספונסר ונראה מה קורה. אבל רק להיום, איני מסוגל. עובדה. העובדה שמדובר בעובדה היא עובדה חסרת רחמים. אי אפשר להתווכח עם התקפי האובססיה שפקדו אותי בשבוע האחרון. ההתמודדות שלי, היום, היא אם איפה שאני היום. ומה יהיה עם מחר? מה יהיה עם פוזת המחלים שלי? מה יהיה עם המציאות הדתית שאני כל כך רוצה להיות שייך אליה? מה יהיה עם התדמית הפנימית שלי כמישהו שכבר 'עבר' ועכשיו הוא צריך להמשיך ולהקתדם. רק להיום זה לא משנה. היום, אני מתמודד עם מה שקשה לי היום.
זו פשרה של הנכונות.
הנכונות לעשות את מה שצריך. היום.

נתן במתנה

תודה רבה לך על השיתוף הכנה.

באותו ענין. אתמול דיברתי עם חבר מהחיים הרגילים (לא מכור) שמכיר אותי הרבה שנים ויודע גם על הסיפור שלי. השיחה התגלגלה איכשהו והזכרתי את השבתונים של JSS, בהם משתתפים מאות מכורים עם נשותיהם וכו'.

הוא שאל בפליאה האם לא מתביישים להיפגש ככה, ואני השבתי שמי שמתבייש - חוזר למקום ממנו הוא בא. אין לנו את הפריווילגיה הזאת להתבייש, כיון שעבורנו בושה, אשמה ופחד הם רעילים ומסוכנים. אז אם הבחירה שלי היא להמשיך להתבייש ולחזור לנפילות, או להפסיק להתבייש ולהפסיק להרוס לעצמי את החיים - הבחירה ברורה.

אני אמנם לא הולך עם שלט על הגב שמכריז שאני סקסוהוליסט, אבל אני גם לא באמת מתבייש בזה. יש לי אחריות כלפי עצמי, אשתי וילדיי וכן בני משפחתי לדאוג שזה לא יתפרסם ולכן אני נזהר מאוד שזה לא יגיע לאנשים מחוץ לתכנית, אבל האם כשאני עומד מול עצמי במראה אני מתבייש בכך שאני סקסוהוליסט? ממש לא. זה מה שאני, כך אלוקים רצה וזה בסדר גמור מבחינתי.

אז אם אני צריך לא להסתכל על המזכירה במשרד רק בגלל שאני מכור והיא חושבת שאני קצת מוזר בגלל זה - אוקיי, אין בעיה. זה המחיר שאני מוכן בשמחה לשלם. אני לא מתבייש בזה.

תודה רבה
קיבלתי המון

גם אני קבלתי המון. לי אין ספק שחוסר ההתמודדות שלי עם המחלה היה נעוץ שם, בכבוד שלי. או בפוזה כמו שקראת לזה.
הרי אפילו העזתי לספר על זה לאנשים, לחברים, לאשתי. אך תמיד היה לי הסבר כל כך טוב, שזה היה נראה שמי שלא כמוני הוא החולה ולא ההפך. לא יכולתי פשוט לומר למישהו אני גמור, לא שולט, שנים שאני עם זה, תעזור לי בבקשה.
רציתי לשתף אבל בתנאים שלי.

יש את הנוסח הקיים: "אלי, אני מוותר על התאווה שלי ומבקש ממך להשאיר אותי מפוכח מהתאווה שלי היום כי אני לא יכול, אבל בעזרת כוחך אני יכול"

לי עוזר להוסיף עוד תפילות בנוסח דומה: אלי, אני מוותר על הקנאה שלי ומבקש ממך להשאיר אותי מפוכח מהקנאה שלי היום כי אני לא יכול, אבל בעזרת כוחך אני יכול

ובנושא שלנו: אלי, אני מוותר על הכבוד שלי ומבקש ממך להשאיר אותי מפוכח מהכבוד שלי היום כי אני לא יכול, אבל בעזרת כוחך אני יכול.

אני לא מכיר אותך יותר מדיי, אבל אני די בטוח שאני יותר אוהב את נתן במתנה של הלילה שמופיע כאן בעצמו מאשר הנתן במתנה של היום שמפצל ומופיע בתחפושות לא לו.

אוהבים

תודה. גם אני שמתי לב שיש אצלי פער בין ההתרחשות עצמה, בין מה שאני חושב עליה. ובין המחשבה על מה שאני חושב על ההתרחשות.. לאחרונה נראה לי שההתבוננות בכל זה מהצד היא המימד הרביעי עליו נכתב בספר הגדול. ארחיב בהזדמנות בפוסט אחר. חיבוק.

נגיד שגזרתי והדבקתי פה את ההודעות של טהרני ודפמ"ז יחד. אם הייתי יודע איך.
תודה נתב"מ. מדהים לראות איך הדרך רק מתפתחת וגוברת

נתן,

חיבוק ענק.
אני מאוד מזדהה גם עם התחושות של המעידות וגם עם המסקנות.

גם אני עברתי מעידות קשות בחצי שנה האחרונה וכעת אני ב"מסקנות".
(אצלי הדברים עובדים לאט...)

מקווה לשתף אתכם בהמשך.

מסמן לעצמי

נתן, דבריך מחכימים ונוגעים ללב.

אישית, אני מרגיש שהנקודה היא ה'קבלה' של עצמי כ'מכור' כמו שהזכיר סוד, ואני לעצמי לא מוכן להודות ולהשלים מול המראה שזה מי שאני, וחוסר הקבלה הזו זורקת אותי לתזכורות כואבות בדמות מעידות כאלו ואחרות, שכאילו צוחקות לי בפנים - אתה מכור!.

ואילו ה'פוזה' אצלי גם קצת שמרה עלי, והשתמשתי באגו המנופח שלי, לא ליפול כדי לא להרוס את תדמית ה'מחלים'. זה לא שומר עלי נקי ומפוכח, אבל עוזר לי להשאר יבש, ולא להזרק לקרשים.

תודה על התגובות. מחמם את הלב. 
אכן סברס, הקבלה שאני מכור, או ליתר דיוק הקבלה שאני מכור שבורח אל אובססיות מיניות היא  העומדת במוקד המצוקה שלי. אסירות תודה שאני הולך ומתקדם.
ברלבטהור, אנסה להתפלל את תפילותיך. מתפלל שהם יעזרו גם לי.
וכמובן, לסוד הכניעה, מי כמוני יודע שהבושה עומדת בלב חוסר הקבלה שלי. בושה ואשמה.
מתפלל לשחרור

נתן במתנה 

מאוד מזדהה. תודה על הדברים. מתפלל לנכונות

אבל בכל זאת אני משאיר את הסמארטפון שלי מחובר לאינטרנט. חבל.
אבל מי יודע אולי אחר כך יצא מזה משהו טוב איכשהו.
אז תודה.
לילה טוב.