אני רוצה לשתף במעשה שעשיתי היום, ולשמוע האם נהגתי נכון או שהיו דרכים אחרות....

אני לומד בישיבת הסדר, מהגדולות בארץ. הרמה של הבחורים שם אמורה להיות גבוהה כך שהנושא של תאווה וכל הקשור אליה מעולם לא עלה אפילו, וזה תמיד דבר שהפריע לי. לפני שנה הגיע אלינו הרב יהושע שפירא ודיבר על האינטרנט, על התמכרות ועל התאווה. הוא ציין שיש לבעיה שלנו נתונים כמו של מגפה, שכל אחד יכול להדבק בה. בסוף השיחה קם אחד הרמי"ם ואמר שהוא חושב שכדאי להדגיש שלא כל אחד צריך עלול ליפול לתאווה וזה לא משהו מצוי, ובכך נגמרה השיחה. הנושא לא הועלה שוב.

לאחר שהתוודעתי לשמור עיניך ולתוכנית הצעדים (בשבוע שעבר, ואני עדיין מעכל את הנושא של הפתיחות וכדו') החלטתי לעשות מעשה, ולהרים את הכפפה. לא יכול להיות שבחור נשוי לאחר X שנים בישיבה יצא ממנה בלי שנתנו לו בכלל פתח לעסוק בבעיה הזאת. פשוט ישבתי וכתבתי מכתב אנונימי לאחד הרבנים. כתבתי שלי יש את הבעיה הזאת ולעוד כמה מהישיבה שאני מכיר, ושמפריע לי שלא נגעו בנושא. גם אם הוא רוצה לבטל את זה כמיעוט, בקשתי שלפחות ינסו לברר את היקף הבעיה בישבה - האם אלו אכן קומץ אנשים או שהתופעה אכן נוכחת. שמתי את המכתב על מקומו בשעה שבית המדרש היה די ריק והמתנתי. כמה אדרנלין היה לי בגוף באותה שעה... ראיתי אותו מגיע מרחוק, מתיישב, קורא את המכתב ולאחר מכן מדבר עם כמה רמי"ם אחרים בצורה נסערת.

לצערי ההמשך יבוא כאשר אדע אותו, אך ברצוני לשמוע את דעתכם...

לא יודע מה עמדתי..

אני כן יודע שקודם כל עשית צעד ראשון של בקשת עזרה. אני פה כבר תקופה ועדיין קשה לי עם המהלך הפשוט של להגיד, אני לא מסוגל לבד אני צריך עזרה. אתה עשית את זה.

דבר נוסף, אני מציע שתבדוק האם אתה מאמין שהרב הוא זה שיכול לעזור לך. אם התחברת פה לדברים, ייתכן וזה המקום שלך ולא הרב. זה פשוט כנראה לא התחום שלו. במידה ואלו פני הדברים אני בעד לעזור לאחרים, אבל בתוכנית זה צעד 12 ולא צעד 1. אני לעצמי הרבה פעמים רץ לעזור לאחרים, במקרים בהם אני צריך להתמקד בעצמי.

בכל מקרה, בהצלחה ומחכים לפרק הבא בסיפור

להגיד נכון או לא נכון אני לא יודע, אבל אני מזדהה ומחכה לראות מה יקרה.

"יום אחד הועברה פנייה כזו אל ראש ישיבת הסדר גדולה.
הוא אמר: "אינני רואה כיצד אתם יכולים להיות לנו לעזר,
משום שכפי שאתם רואים, אין לנו בעייה של סקסהוליזם.

אותה ישיבה מוציאה מיליונים על לימוד תורה בכל שנה.
יש ביטוח לתלמידי הישיבה.
קיימת התעניינות אמיתית, ברוחניותם של התלמידים.
אולם, סקסהוליזם? טוב, הם פשוט לא מאמינים שיש להם בעייה כזו.

ייתכן וזוהי גישה אופיינית.
אנו כולנו, אשר ראינו הרבה בעולם הישיבות,
לפחות מהזווית של סקסהוליסטים,
היינו חייבים לחייך למשמע הדעה שהובעה ביושר על ידי אותו ר"מ.
הוא היה ודאי מזדעזע, אם היה יודע כמה עולה לישיבתו בעיית הסקסהוליזם, מדי שנה...

גם אם אתה חש שבישיבתך לא קיימת בעיית הסקסהוליזם,
ייתכן וישתלם להעיף מבט אחד נוסף.
אתה עלול לגלות כמה דברים מעניינים..."

(ע"פ "הספר הגדול" עמ' 121-122)

:D ;D

שלומק'ה יקר!
אנ חושב שעשית מעשה נכון. אני חושב שכדאי וראוי להעלות את המודעות בישיבות לדברים הללו, מפני שבאמת רואים שזה מגפה ואם אפשר שנושא זה ידובר ויטופל, ור"מים ישעו על האתר הזה לדוגמא, אז אפשר לעשות נפשות ולהצילם משנים של מאבקים כושלים...
יישר כח!! אנו מחכים בקוצר רוח להמשך...

התגובה מצד רבני הישיבה לא אחרה להגיע.

בשיחה הכללית השבוע נעמד אחד מרבני ומייסדי הישיבה והתחיל לדבר על כך שיש טענה (מוזכרת באחד מעלוני מוצ"ש האחרונים בכתבה בשם "גבר הולך לאיבוד") על כך שבני ישיבה יוצאים אח"כ לעולם הגדול (אוניברסיטה ועבודה) ומגלים שהישיבה לא הקנתה להם מספיק כלים לחיים שבחוץ. להתמודדות עם הראש הפתוח של החילוניים, עם חוסר הצניעות וכדו'. עד כאן בסדר. הוא המשיך לדבר על כך שבישיבה אנו לא מנסים לגדל תלמידי חכמים אלא אנשים בני תורה. אנשים עם מחויבות להלכה בצורה כזאת שכאשר הם יראו שבחברה סביבם יש עקרונות אחרים - הם ידעו לעמוד על העקרונות שלהם. כאן הוא עבר לדבר על כך שהלימוד בישיבה אמור להביא את האדם לנאמנות לשמירת ההלכה בכך שהוא מבין את הערך שלה, את הגודל של המסורת וכו'. ומי שלא מצליח להיות מחויב להלכה, מי שהנפילות שלו הם קבועות - סימן שהלימוד שלו לא אמיתי מספיק.

מה אומר לכם? אני מאוד רוצה לענות לו. שהלימוד שלי מאוד אמיתי. שזה שאני מלמד ומחנך אחרים ורואה אותם נבנים ומצליחים זה לא קשור לנפילות. שזה שאני מכור לתאווה לא מעיד על חוסר נאמנות הלכתית - עובדה שאין לי מקומות אחרים כאלה. שיש פה משהו גדול הרבה יותר. שהגעתי לישיבה כשהמבנה הנפשי שלי מעוות ולכן לא הייתי יכול להשתחרר מההתמכרות, ולא משנה כמה מחויבות להלכה הייתי מפתח. שבהינף פה הוא שלל כל כך הרבה שנים של לימוד תורה אמיתי של כ"כ הרבה אנשים.

אמנם, למי ששמע את השיחה ולא ידע על המכתב ששלחתי  לא היה הרבה דרך לעלות על הכוונה שו - בהקשר לתאווה. אולם כמדומני שמי שמתמודד איתה לא היה יכול לפספס את הרוח שנשבה בין השורות: אין מקום לאנשים כאלו כאן. הדבר אפילו לא שווה בדיקה. כך הרגשתי מקירות ליבי השבור. אך אין בליבי מספיק עוז לגשת ולומר לו את הדברים ישירות. עד עכשיו לא נחשפתי לפני הרבנים בישיבה מחשש לתגובתם, ועכשיו החשש התגבר. לכתוב עוד מכתב אנונימי גם איני רוצה מפני שהדבר יתפרש לו נכון. אשמח לשומע הצעות אחרות.

כנראה שאצטרך לחכות ולראות אם תהיה תגובה נוספת...

אעדכן

ברוך הבא שלומק'ה
מאוד הזדהיתי עם ההרגשה שאין לי מקום בעולם הנורמלי, ושאני צריך ליצור את המקום שלי.
אחד מעקרונות התכנית הוא שאנו מבוססים על משיכה ולא על פרסומת. הכוונה בסעיף זה היא שהתפקיד שלי בתור מכור, אינו להפיץ את הבשורה, ולשכנע אנשים בצדקת דרכי, אלא לעבוד בשיטת הכלים השלובים, כשאני אהיה מלא בהחלמה,  אוטומטית אוכל להשפיע על אנשים אחרים, מהגביע שיעלה על גדותיו.
אני במקרה שלך הייתי עוזב את מלחמות המכורים, ומתמקד בעצמי. ביום שאתה תתמלא, ההשפעה שלך על סביבתך תהיה גדולה לאין ערוך מכל תעמולה שתנסה לנהל עכשיו.
בהצלחה

שלום מוישל'ה,

אני מנסה להתחקות אחרי הרגשות שלי בנושא הזה, ואני חושב שהרצון לשנות משהו בגישה של רבני הישיבה נובע ממקום של תיקון ופחות ממקום של רצון לפרסם.
התחושה הקשה שלי היא סוג של האשמה - למה אני הייתי צריך להגיע לכאן רק אחרי שראיתי סטיקר על הקיר, ולא קיבלתי הכוונה כלשהיא מהישיבה. הידיעה שיש עוד אנשים כמוני בישיבה מכאיבה לי. הייתי רוצה שהם יראו שיש כתובת על הקיר, ואולי משהו ישתנה. לא אכפת לי איך, אבל שתהיה התייחסות מינימלית, ולא אמירה של "זה כלל לא מקובל", "אין לכאלה מקום כאן" וכדו'.

אני מנסה לנטוע פה עץ שאחרים אולי יהנו ממנו, גם אם לא אני, מתוך הרגשת שייכות למקום שבנה אותי. אבל אני מצידי יודע שמצאתי את דרכי אחרי כל כך הרבה חיפושים, ואני מרגיש סוג של שלווה. אולם חבל לי שזה לא קרה דרך הישיבה.

ובכל זאת, אני אחשוב על מה שאמרת. תודה.

שלום.
מכיר די מקרוב את הנושא הזה.
אשמח ליצור אתך קשר בפרטי.
בכל מקרה, על קצה המזלג:
מאוד קשה לאנשים שלא חבו את הפער בין רוצה ללא יכול, להבין אותו. במיוחד לרבנים, שהדרך שלהם לעודד שינוי היא לדבר על המוטיבציה.
לפעמים, כנראה, שהרצון או כוח הרצון אינם הדרך. רבנים הם אגוז קשה בעניין הזה בגלל שהם חיים בעולם של רצון ובעולם של ערכים.
אותי למדו קודם כל לדאוג להחלמה שלי, כך שגם אם אפנה אל רבנים, יהיה לי 'כיסוי'.
אגב, מוישל'ה, ביל וו. מייסד AA, פנה לדמויות דתיות ולדמויות רפואיות ברגע בו הוא האמין בדרכו.
נראה לי שאין לשלול את העניין.

בברכה
נתן במתנה

בוקר טוב,
אחד הדברים שלמדתי פה זה שלאלוקים אין נכדים - כולנו ילדיו. מי שדאג לי ולך שנגיע לכאן, יכול לדאוג גם לחברים שלך בדרך שלו ובזמן שהוא יחליט.
יש המון אנשים שסובלים בעולם. חלק מהם זכו להגיע להתוודע לפיתרון ולהישאר. חלק גדול מאוד הגיעו ולא זכו להישאר. מי שצריך, אלוקים ידאג שיגיע.
אני צריך לעשות את הפעולות שלי (צעד שתיים) ולהשאיר את התוצאות לאלוקים (צעד שלוש).
לא אומר לגביך אם מילאת את התפקיד שלך בעניין הזה (לזה התייחס נתן במתנה), אבל זה מה שאני מכיר ומנסה ליישם.
בהחלמה.

שלומק'ה כתב:


אמנם עברה כמעט שנה (וואו!), אבל יש קצת עדכונים. בעצת הספונסר שלי חיכיתי כמה חודשים, שהלכו והתארכו מסיבות טכניות. אז הנה סוף סוף העדכון הסופי.
אלול הגיע וידעתי שאני מוכן. ניגשתי לרב שלי ודבר ראשון ביקשתי ממנו סליחה, על החריפות שבמכתב ועל האנונימיות שהתבצרתי בה.

לאחר מכן סיפרתי לו. את מה שעבר עלי, את המקום המאושר בו אני נמצא כרגע, ואת העקרונות של התוכנית. לאחר מכן גם פתחנו את עניין הישיבה - הוא שאל אותי מה לדעתי עליהם לעשות כדי לאתר אנשים כמוני שנמצאי ם בישיבה (מה אתם הייתם עונים?) ממש הרגשתי חיבוק מצידו. לא רק שהוא לא זרק אותי מהישיבה או כעס עלי כמו שהראש החולה שלי סיפר לי (והייתי צריך לספר את זה לחברים שוב ושוב כדי להבין שזה רק הראש החולה שלי... ), אלא הוא ממש שמח לשמוע שאני בסדר, ושיש לי משהו שעובד, ושעכשיו הוא מכיר טיפה יותר מקרוב את הנושא הזה והוא יודע איך להתייחס אליו. יצאתי בעננים ומיד ניגשתי לרב השני (זה שבהודעה השניה שכתבתי) ודיברתי גם איתו. התגובה הייתה זהה. היה מדהים לראות שהרבנים שלי מקבלים אותי ותומכים בי, ומספיק פתוחים גם כדי לקבל את הדרך שלי (אחד מהם לא הצליח להבין איך זה שאין מטפל או מישהו שאחראי על כל הדבר הזה... )

הם אמרו שהם ידאגו להעביר את המסר לשאר הצוות החינוכי בישיבה כך שמי שיפנה בנושא יזכה לבירור האם הוא מצריך התייחסות מיוחדת או לא. וגם תהיה התייחסות לתלמידים - שידעו שניתן לפנות לדבר על נושאים כאלה ולא להיזרק מכל המדרגות. זהו לבנתיים.

אגב, בקשר לשאלה האם צריך להתעסק אם זה או לא, באמת הגעתי עכשיו ממקום שאני לא עוסק ב"מלחמת מכורים", כמו שמוישלה היטיב להגדיר את זה, אלא כחלק מצעד 12 שלי - לנסות להושיט את היד ולהציע את מה שיש לנו לעוד אנשים שנמצאים בסביבה וסובלים עדיין.

כל הכבוד!

גם על כך שידעת לעורר את העניין לפני קרוב לשנה וגם על כך שעכשיו התחלת לגלגל תיקון גדול בישיבה.

מהרבה סיפורים של חברים פה עלה שאחת המניעות לתהליך ההחלמה הייתה חוסר הבנה מוחלט בנושא מצד הרבנים איתם התייעצו.

יכול להיות שהצלחת לפתוח פתח לבחורים אחרים להתחיל את תהליך ההחלמה.

איזה יופי שלומקה! איזה שירות!
שאלוקים יברך אותך.

אתה אמיץ זה בודאי.

תעדכן אותנו. או אותי בפרטי.