יש סצינה בסרט שעוסק בהתמכרות לסמים ואלכוהול, בו שואל אחד המחלימים את המדריך במוסד הגמילה, מתי הוא יוכל לצאת שוב לדייטים עם נשים. במילים אחרות הוא שואל, איך הוא יידע מתי ההחלמה שלו מבוססת ויציבה באופן שהוא כבר יכול להתקדם לשלב נוסף בחיים מבלי להסתכן שבכל רגע הכל עומד להתפרק שוב.

תשובתו של המדריך היא בערך ככה: כשאתה מסיים את התקופה שלך במוסד הגמילה ואתה חוזר לחיים, לך לחנות פרחים ותקנה עציץ. אם אחרי שנה העציץ עדיין יהיה חי ופורח, תלך לחנות בעלי חיים ותקנה כלב. אם אחרי שנה נוספת גם העציץ וגם הכלב עדיין יחיו - אתה יכול לצאת לדייט.

הרעיון הוא פשוט. כמכורים אנחנו סובלים מבעיה רצינית מאוד של חוסר התמדה ועקביות, ובודאי כאשר מדובר בדברים שמצריכים טיפול והשקעה יום-יומית. אנחנו אוהבים את הרעש והצלצולים של התחלות חדשות, החלטות בומבסטיות ופרוייקטים מבטיחים, אבל מאוד חלשים בהמשך העשיה האפורה, השוחקת, זאת שלא מראה את התוצאות כאן ועכשיו. לכן, להיכנס למוסד גמילה זה עדיין החלק הפשוט בסיפור של ההחלמה מהתמכרות פעילה, ואילו ההמשך של העבודה העצמית באופן קבוע יום אחרי יום - זה כבר סיפור אחר.

שמעתי חבר שהגדיר את זה כך שהדבר היחיד בו הוא היה עקבי זה בחוסר העקביות. הוא התמיד בחוסר ההתמדה שלו בכל דבר בחיים...

הטיפול בעציץ הוא רק משל כמובן. הנמשל הוא לקיחת אחריות על החיים, בלי להזניח את כל המחויבויות שלנו מתוך הכחשה ש"יהיה בסדר". בדרך הקשה למדתי שאם אני לא פותח את המעטפות שמגיעות בדואר - הבעיות שבתוכן לא נעלמות אלא גודלות. טבעו של חשבון חשמל שלא משלמים אותו הוא שיתנפח עד שהחשמל ינותק, ולא כפי שניסיתי להשלות את עצמי שאם אני לא פותח את המעטפה אז אין חשבון לשלם והכל יהיה בסדר.

החלמה במהותה היא בדיוק זה: להתמיד בלקיחת אחריות על החיים שלי. לכן, הפרמטרים לבדוק את איכות ההחלמה שלי הם לא איך אני משתף בקבוצות והאם יש לי הרבה ספונסיים אלא עד כמה אני מצליח להתמיד בתכנית ועד כמה החיים שלי נראים אחראיים. הסימנים לנסיגה בהחלמה יהיו רכב מבולגן, דואר שמצטבר, תור לרופא שמתפספס, דו"ח על עבירת מהירות ודברים מהסוג הזה. ההחלמה נמצאת בפרטים הקטנים, לא היכן שהיא נראית קשורה ישירות לתאווה אלא בליבת ההתמכרות.

תודרבה. בדיוק היום אמרתי לחבר שזו בטח אחת המילים הכי נפוצות כאן ושאני באמצע לכתוב בהרחבה על המונח הזה - 'החלמה'. (אפרסם בהקדם) ביחס אלי אני יכול לומר בוודאות שאין תחום אחד שנשאר אצלי כפי שהיה קודם. הסיפור עם התאווה הוא רק ההתחלה. החיים עצמם כל כך מגוונים, יש בלי סוף הזדמנויות לגדול. להחלים...

בהחלמה.

אוףף. גרמת לי להיזכר בכל העציצים שאני מזניח... אבל אסירותודה, אני יכול לומר שעם ההחלמה באה יותר תשומת לב להתמדה. למשל, להסתכל מה קורה בחשבון הבנק. או לתכנן את לוח הזמנים שלי. לא מובן מאליו, וזה נס כל פעם שזה קורה. תודה רבה לה'.

תודה. אשתי פעם אמרה לי שכשהיא רואה שאני מזניח איזה עניין, בורח מאיזה טלפון מעצבן (לבעלת הדירה, לעירייה, לבנק...) - אז היא שואלת את עצמה שאלות על ההחלמה שלי.
אסירות תודה שאבני השגרה נראות אחרת מאז שאני בתוכנית. לא מובן מאליו.

אייי. כמה שזה נכון וכואב. כואב לגדול.
אילו הייתי המסכן והקטן... הרחמים העצמיים....
אבל כנראה ששינוי הגישה צריך להתרחש בכל חיי.  אחרת לא יהיה לי טוב עם עצמי המוכר ושוב אחזור לתאווה המוכרת...

שינוי גישה. לגמרי. אסיר תודה על דברים שאני רואה. והחלטות והתקדמויות. מתפלל לנכונות לחיבור ואחריות ונוכחות.
ומאוד מזדהה עם החברים המגיבים, אבני השגרה וכל הנקודות האלה שכבר נהיו חלק, רק להיום.