בלבלתם אותי לגמרי. כול הכבוד. הבאתם אותי להכרה שאני חסר אונים. קיבלתי. באמת. אבל זה רק מסבך אותי יותר, כי עכשיו אני לא מצליח להבין מהיכן אקח את הכוח להרים את הטלפון... כי לי אין כוח מולה, והיא הרי לא תתן לי להרים אותו... וחוצמיזה, באותם הרגעים אינני רוצה לוותר ואין לי כוח לוותר...
בתקופת ההחלמה הראשונה שלי השתמשתי בטיעונים כאלו ואחרים כדי להוכיח את חוסר ההבנה של המטפל שלי (אלכוהוליסט) בהתמכרות לתאווה. פעם אחר פעם טענתי כלפיו "שבתאווה זה אחרת"... הוא חזר ושנה באוזני שביחס לחוסר השקט, חוסר הסיפוק, הנרגזות התמידית, והאלרגיה הפיזית המתניעה את הכמיהה, אין כל הבדל (והוא כמובן צדק) בשורה התחתונה לא קיבלתי ממנו הסבר מניח את הדעת, אבל המשכתי לעשות את מה שהוא אמר גם בלי להבין. יום אחד, פתאום, התשובה הגיעה אלי מבפנים, ידעתי שכמה שזה נכון, זה לא נכון.
להלן ההסבר; נכון שמול התאווה ישירות, כשהיא 'נכנסת לי למערכת', אין לי מה לעשות, אבל בכל סיטואציה ישנו פרק זמן של שהות מסויימת, המאפשרת לעשות לפחות משהו. מבעד לערפל נראה לי הכל אותו הדבר. ראיתי, פעלתי. ברצף אחד. ולא היא. מרגע הראיה ועד להתאוות עצמה מתחוללים המון דברים. בחשיבה בהרגשה וגם בפעולה. כך בדיוק החולי הנפשי משתלט לי על כל המערכות - 'אכלת אותה. אין לך ברירה אלא להשתמש'. בהתבוננות עמוקה ואיטית גיליתי שבין גלי התשוקה שתקפו אותי היו גם 'חלונות' בהם חשבתי רציתי ואף עמדתי להתנהל אחרת.
אתן דוגמאות אישיות מהבית ומהרחוב ואנסה לבודד את ההתרחשות הזו לפרטים.
הבית - ההתחלה כמו תמיד תמימה, אתר חדשות, ידיעות ספורט, לא משנה מה, פתאום קופצת ידיעה שעבורי היא לא תמימה בכלל. אני יודע את זה. העיקצוץ בבטן משמיע קול שאומר 'אופה', שים לב, יש פה עוד משהו. (אגב, שנים של התעלמות לא גרמו 'לקול' הזה להיעלם. הוא לא נשמע כי התרגלתי מאוד להקשיב לקולות אחרים.) שימו לב לדיאלוג מהיר שמתפתח לו בתועה שלי כהרף עין בצורה כזו אחרת; קול חזק משתיק את הקודם בבוטות. זוז, אתה הרי רק רוצה לראות על מה המחקר הזה, מה כבר יקרה? שתשפר קצת את ההבנה שלך באשתך? (אמיתי!) וביננו גם מידע על תנוחה חדשה לא יזיק לך... מה יש, תגוון קצת... והתמונות? נו בסדר אתה תסתיר אותם... אבל בלי סוף פעמים לא הצלחתי להסתיר? כי לא באמת רצית... עכשיו אתה באמת לא רוצה, נכון?! בטח רוצה. ועוד איך...
ואת השטות הזו אני קונה גם ברחוב - זה לא קורה לי בדרך כלל מול תאווה מפורשת, הרי אני לא באמת רוצה תאווה... מזווית העין אני מבחין במשהו לא מפורש, ומתחיל לאכול ת'ראש; מה כבר יכול לקרות לך אם תבדוק האם זה גבר או אישה, אה? תרגע, לא יקרה לך כלום. ואז כמעט תמיד אני מסתכל. אחרי המבט הראשון, כשאני כבר בתוך הלגימה הראשונה המחשבה הדומיננטית היא; 'ראית, לא קרה כלום', רק מהלחץ הזה אתה עוד תלך לעזאזל... הנה לך, אם לא היית כל כך לחוץ זה לא היה תופס אותך עכשיו... הלך עליך, כן, שוב הרסת את זה... אם כבר אז כבר...
אני לא מכיר כמעט מכור שלא חווה רמאות עצמית מהסוג הזה. חשוב שנזכור ששנים של עיוותים מחשבתיים לא נעלמים ברגע. לוקח זמן להפנים שמה שנראה ונחווה כמציאות אינו בהכרח כזה, עובר זמן עד שהרעיון החמקמק - כניעה הופך לדייר של קבע במוחינו. אגב, לעתים קרובותו גם אחרי שנדמה שהושגה הבנה כלשהי היא חומקת שוב. הרעיון הוא לתרגל כל הזמן יציאה החוצה. לא לשמור בפנים. אין יותרלבד. זה מה שעוזר אחר כך לפנות החוצה בזמן אמת. כאן המקום להדגיש את הנכתב בספר הלבן - ספר ההדרכה למוכרים לתאווה - (פרק ה' איך זה עובד, המציאות המעשית)
"לא משנה עד כמה הוסברו הצעדים בצורה מצויינת, עד כמה הובנו או עד כמה מאמינים בהם. אין לצעדים כל משמעות אלא אם כן הם מעובדים לתוך החשיבה והחיים שלנו. הצעדים לא עובדים אלא אם כן מבצעים אותם".
חברים, השנים הרבות בהן השתמשנו בתאווה היו מלאות בתיסכול יאוש הלקאה עצמית אשמה ופחד נוראיים, זה מה שבילבל אותנו וגרם לנו להתנדנד בין תחושה מוגזמת של כוח לבין חוסר יכולת אמיתית להתנהל. כך גם ניטלה מאיתנו האמונה שיש לנו אופציה נוספת מלבד השימוש. זו הסיבה שהצעד השני כל כך קריטי - "הגענו לאמונה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות".
היום אני יכול לומר בפה מלא, אחי, אל תאמינו למחלה. זה מה שהיא רוצה שנחשוב, ככה היא הופכת אותנו לשבויים שלה. תמיד. יש לנו שהות לעשות. לפחות משהו.
שנעשה. היום. בהחלמה.
