באלי לכתוב כאן הודעה בלי להשקיע ובלי להתייחס לפסיקים שגיאות כתיב. פשוט כותב!

אני שומע פה המון החלמה בעניין הרצח של אמש, המון המון המון המון! צעד שלוש, קבלה, אבא אוהב וכו'.

אבל דיי!! דיי!!!!! כאילו מה?! יש עניין להיות שפוטים של הרצון האלוהי?! נכון, לקבל, והוא אחראי על התוצאות, אבל, כמה אפשר לקבל?!

אבא שמחטיף לילד שלנו סטירה אחר סטירה, האם ה'רווחה' לא תעיף את הילד משם?!

זה לא עיוורון לקרוא לאבא ששולח מרצחים לעבר הילדים שלו (באמצע שהם עובדים אותו!!!) אבא אוהב?! איפה האוהב פה?! איפה?!

וכמה נתרץ את עצמנו בחשבונות שמיים?! כמה שנים?! כמה?!

כל מה שעבדתי על עצמי במשך שנתיים מאז ההגעה לפה התמוסס אתמול! (אני כבר שומע את זמזומי המחלימים "כנראה שלא עבדת נכון..")

אני כותב מתוך צער, יגון, תוגה, כאב, עצב.

חש סטזיס מצד אחד ורעד מצד שני, אין בי כוחות.




אני אוהב אותך אלוקים וסליחה על ההתפרצות ):

ואם אתה חושב שיש כאן מישהו שלא מזדהה עם כל מילה שאתה כותב, יש לך טעות.
אבל עדיין, השורה האחרונה והחותמת שלך, היא הקובעת.

ו-כן, אין לנו אפשרות ויכולת להבין, אנחנו כועסים.
אבל, אנחנו עדיין אוהבים אותו ותלויים בו, על אף ולמרות הכל, למרות שהוא עשה אותנו חולים, ולמרות שאותם הוא לקח אל עצמו.

ידידי משכבר הימים (טוב לראותך פה) תאמין לי שהציניות שלי לא הלכה לשום מקום. זה האינסטינקט שלי. כששמעתי על הפיגוע קפצה לי לראש המחשבה - בטח החזן היה באמצע לומר "אבינו אב הרחמן" כשהוא חטף את הגרזן בראש... ובמחשבה שניה הבנתי שיכול להיות אבל לי לא טוב שם. זה לא צחוק. כדי להיות נקי אני חייב אותי לידו. כל מכור שאני מכיר שזז ממנו, השתמש. ולשם א-נ-י לא ח-ו-ז-ר! בכל מחיר! הדרך היחידה שאני מצאתי היא לקבל את זה 'שהרווחה' הזו היא שלו. ובלשכה שלו, לא כל מה שנראה לי כסטירה היא אכן סטירה. וכן, אני לא מבין. אתה מכיר דרך אחרת להיות לידו?

אוהבים!

למען האמת נדמה לי שקראתי פוסט דומה אי שם באחד הפורומים שהתפרסמו אחרי השואה.... אז המצב היה ממש אחרי ייאוש  והתחברתי הרבה יותר לחוסר האונים.

וכעת ברצינות, אלוקים שלי לא נברא בעקבות התכנית. לא באתי לכאן בעקבות בעיית אטאיזם וכדי ללמוד כאן מהי אמונה באלוקים ואת עניין צדיק ורע לו. יש מספיק פורומים העוסקים ביסודות האמונה ובשאלה האלמותית של "מדוע דרך רשעים צלחה". באתי לכאן כדי להפסיק את השימוש שלי בעזרת 12 הצעדים ולשם כך אני מנסה לגייס את אמונתי באלוקים למישור המעשי. בשל כך אני לא חושב שכדאי לנהל כאן דיונים פילוסופיים אמוניים. זה בהחלט אפשרי ומאתגר אבל זה יכול להפריע כאן למחלימים בחדר ההתאוששות.

אוהבים!

מכיר ומזדהה. חוסר אונים, לא יודע מה קורה פה, לא מבין. אני אומר זאת מחוסר אונים ולא משליטה על הנעשה שאז "צריך" להסביר מה קורה פה, "צריך" למצוא תשובה הגיונית, "צריך" לשלוט במצב כי ממש חסר פה שליטה. אולי זה ההבדל בין תירוץ למציאות.

אני פשוט חסר אונים, מתפלל אליך לשלווה, לקבל את חוסר האונים שנמצא בו, מתפלל שרצונך ייעשה ולא רצוננו ושבאמת ארצה ברצונך ולא ברצוני.

אני כן חושב שהדברים חשובים פה, אלו בדיוק הדברים שמובילים אותי להדחקה/בריחה/ריקנות/חיפוש פתרונות. אלו הדברים שגם עליהם צריך לוותר גם בהם צריך להודות בחוסר האונים.

שוב אוהבים

אוהבים. תודה על הכנות. והרגישות. והנכונות.

אוהבים!!!!!!
אני אישית כשהגעתי לצעד שלוש היתקוממתי ואמרתי, "למה מה קרה שאני אתן את חיי??" וכשהייתי נותן הייתי עושה את זה בתורת נדבה, כיאילו איזה צדיק אני שאני ככה מוכן למסור חיי לאלוקים,
עד ששוב היה נמאס לי מזה שאני צריך לתת את חיי שלי,
ואז נפלתי...נפלתי כל כך חזק וכל כך כואב עד שהבנתי - אני לא עושה טובה ונותן את חיי, ואינני צדיק וחסיד שמוכן למסור את חייו,
אני פשוט אדם שרוצה לחיות, זהו, זה הכל.
הגעתי לנקודה בה הבנתי שהבחירה שלי היא או שאני נותן את חיי כדי לחיות, או שאני מת!!! כפשוטו!!!
וראה זה פלא- כשאני "שפוט של הרצון האלוקי " אני לא רק חי אלא גם מאושר ושמח וחיי הופכים לטובים ומתוקים,
וכל הזמן שהאגו שלי מוביל אותי אני עצוב ומדוכא ואומר טוב מותי מחיי.

זה משתנה עם הזמן:
בהתחלה צריכים את התוכנית,
אחר כך רוצים את התוכנית
ולבסוף אוהבים את התוכנית!!!

מחפש אגודל של 'לייק'..

בס"ד
לחברי היקר לי מאוד - ולקרבן אקריב לו את נפשי!


ממש התחברתי לכל מילה
אוהב אותך ומרגיש את הכאב העצום שממנו אתה כותב... :-\