אלוהים.
אני לא יודע מה קורה לי בחודש האחרון.
אני לא יודע מה אני עושה. מה אני מרגיש. מה הידיים שלי מקלידות. זאת אומרת, אני יודע, אבל זה לא החלק שבי שהיה שפוי, ומחובר אליך.
אין לי כוח יותר לעמוד בפרץ הזה. אני מרגיש מפורק. אבל יודע שההרגשה הזו לא תציל אותי מהפירוק הבא, הערב, מחר, אולי מחרתיים. אני מרגיש קהה חושים, הדברים שעמדו לי בעבר, השוטר הפנימי שחש ברעילות ומסר עליה חוסר אונים, סומם כולו בתאווה, ואני אנא אני בא?
אבא, שום כלי שרכשתי, שום דיבור, שום חיבור, שום ידע, לא מעניק לי כוח או חסינות. בחנתי את עצמי בחודש הזה, ונמצאתי חסר אונים.
אבא, בבקשה ממך, תעשה איתי משהו. קח את כל הדבר הזה שקוראים לו נתן במתנה. אם לא בשבילי, אז בשביל האנשים שראו את התקווה שהאור שלך הכניס לחיי וניסו להכניסה לחייהם. אין לי שליטה על מה שאני עושה. אין לי שליטה על מה שעובר עלי. אני נע בין התקף להתקף, ומתקשה מאוד מאוד מאוד לוותר. על הזכות להתרגש מינית. על ה'דבר' הזה שאני מוצא שם, על הפנטסיה.
אבא, בבקשה ממך, תן לי למצוא בך את מה שאני מוצא בריגוש הזה. אני לא מסוגל לוותר על הפיתרון הזה לבד.
תן בי את היכולת להיעזר בשליחים שלך, באתרא קדישא הדין וטלפונים השונים, להצליח להפסיק לדבר איתם עם שליטה, עם תחושה שאני מצליח ושאני מחזיק ושעוד רגע הכל מסתדר. להודות במה שקורה, לקבל שרק אתה הענקת אור בחיי, ושרק אתה יכול לעשות את זה.

מעפר
נתן במתנה

וואלה, כנות, אתה נותן לי המון כוח להמשך דרכי,
"ומשהו אישי, קבל את הדרך שאלוקים רוצה ממך"
אני חסר אונים שאני הקטן כותב לך מר "נתן במתנה" מה שאני חושב,
אבל אני כותב מה שהידים מקלידות,
זה הדרך שאלוקים רוצה ממך בחודש אחרון, מעידות וחיבור אליו,
ואם עזרתי קצת, והיה זה שכרי,
ובתפילה עבורנו לימים יותר טובים בעז"ה.

אוהבים. אמן

אהובי היקר, אתה יודע שאני אוהב אותך. מאוד. קיבלתי גם את רשותך לרשום לך פה כמה מילים מהלב. אני מתפלל שהם יכנסו אליו. במהלך ההחלמה שלי ראיתי שברוב הפעמים צריך להכיל ולחבק, לעודד ולנחם. אבל גם נתקלתי במקרים שדווקא 'בעיטה בישבן' הוזיזה ת'בנאדם. צריך להיות מספיק קרוב אליו כדי שהוא יעריך את זה ובמקרה שלך אני מאמין שתדע מהיכן זה בא. בכל מקרה, מבחינתי אתה שווה את ההימור הזה. אדגיש שלא הייתי כותב לך את השורות הבאות אם במצב כשלך לא הייתי רוצה שחבר קרוב כמוך יבוא ויתן לי איזה סטירה שתעיר אותי.

אח שלי. תתאפס. לצעוק אל השם זה טוב. הכי טוב. אבל צריך לגבות את הזעקה בעשיה. וזה הזמן לעשות צעדים. לפני יותר משנתיים וחצי 'השוטר הפנימי' שלך לא היה מסומם, הוא היה מת. באת ועשית. ואז הוא קם לתחיה. לא לפני. וזה מה שכדאי לך עכשיו - קום תעשה. הצרה של מי שהיה נקי זמן בתוכנית ואז התפלק לו היא שהוא רוצה את מה שהיה לו קודם בלי המאמץ שהושקע קודם. עזובותך מדיבורים על ויתורים וכל מיני פילוסופיות. בשורה התחתונה, כל החודש האחרון מתנקז לשאלה אחת פשוטה: מה אתה רוצה? אתה יודע מה, זה לא רק מה אתה רוצה ברגיל, כרגע. מה אתה רוצה יותר.

שום כלי לא עזר לך? לא מקבל את זה. ראשית מדבריך עולה שלמרות כל הרעל שלגמת, אתה עדיין נקי. לא מפוכח, אבל נקי. וזה משהו שעד לפני שנתיים וחצי לא היה בכלל בלכסיקון שלך. שנית, וזה הדבר היותר חשוב שכדאי שתקרא - לא יכול להיות שמה שעבד לך. כן, לך. כל כך טוב, ולמשך כל כך הרבה זמן פתאום כבר לא יעבוד. אלוקים לא הלך לישון. אני לא יודע אם זה המקרה שלך, אבל ראיתי בעבר מקרים של אנשים שאמרו שהם עושים כשהם רק חשבו שהם עושים. זה בדיוק מה שנכתב בספר הגדול (עמ' 62 - תחילת פרק 6, כדאי לקרוא בפנים) על הפער בין המציאות למחשבה.

להודות בחוסר אונים, זה לא רק לומר את זה, זה להתנהג בחוסר אונים. זה הכלי. ההתנהגות. ככה פועלים על פיו. ואם יש לי בעיה עם אינטרנט אני עושה שם פעולה של כניעה. ואם לא בא לי לוותר אני מודה גם בזה ואז עושה משהו שמצביע על וויתור. יוצא החוצה מעצמי, ועונה לטלפונים שמתקשרים אלי או פונה לאחרים בבקשה לעזרה. כי אני מפעיל כלי של יציאה החוצה. אם לא מוסרים את החייים והרצונות בפועל אז לא משתמשים בכלי הזה שבו אנו מחליטים למסור את הרצונות. וגם אז, לפני יותר משנתיים וחצי, לא רצית ישר לדבר בטלפון או להיפגש עם מכורים, ובכל זאת עשית. כי רצית לחיות. כי התרגשת מהאפשרות לא להתרגש מהפנטסיה... 

אחי, זה הזמן להגביר פעילות של החלמה, לחזור לבסיס. למה שעבד לך בעבר. לדוגמא - לקבוצה המיתולגית של 'זלמן'... אני לא יודע אם זה מסתדר לך עם הזמנים היום, אבל גם עוד קבוצה פיזית לא תזיק לך... (הקבוצה בירושלים משוועת לחברים נוספים) וכן, לקרוא בכל בוקר את הצעד הראשון שלך. זה שהקראת באותה קבוצה ראשונה שבה הכרת את סוד, מוטי עובד וההחלפות עם נועם השם... הידע על הצעדים במקרים כשלך הוא לרועץ, אין כבר את ההתחדשות וישנה ציפיה שהדברים יקרו מעצמם. ואם יש משהו שאני יודע על המחלה הזו זה שאל לנו לצפות ששום יקרה מעצמו.

1.2.3. היה אז ויהיה ב"ה גם היום. שנעשה עכשיו.

אוהב. מאוד.

א ו ה ב י ם!

וואו, תקופה ארוכה כל כך של הליכה על גחלים בלי למות זהו חידוש באמת גדול. אין זה אלא פריה של תקופת הנקיון והמפוכחות הגדולה שעברה עליך. רק היא זו אשר גורמת לך לעמוד על קצה הצוק ולא לקפוץ... למרות התהום הפעורה למרגלותיך ורוחות סערה אי שם במרומי הצוק אתה מצליח עדיין להמשיך ולעמוד שם, קפוא, רועד, מפוחד אבל עומד!

זה הזמן להתחיל לרדת לאט לאט בזהירות מטה מטה היישר אל צעד 0 שם הקרקע יציבה ובטוחה יותר.

אין מילים
חיבוק

ומה נענה אנן, חדשים מקרוב באו, אבתריה...

מסכים שתקופה כזו ארוכה של מעידות ללא נפילה מצביעה על כוחות עצומים.
מאחל שתצליח להשתמש בהם ולחזור לפיקחות.
אוהב

אוהבים. מאוד מזדהה.
מתפלל לנכונות