אין זה סוד שלא קל להזדהות במוצהר עם אלו החולקים יחד את הקושי בהתמודדות עם התאווה. לאדם כמוני לוותה רק המחשבה על כך בחוסר אונים נורא. גדלתי בסביבה אדוקה למדי. מגיל צעיר מאד הבנתי די מהר מהם הקודים  הנדרשים כדי להיות כמו שכולם רוצים שאהיה וזה ממש לא היה כרוך בהזדהות על רקע בעיות במין. למעשה אין שום חברה שאינה מלאה בצורה זו או אחרת בסטיגמות אודות העניין. אפשר לומר שזהו הנושא המעסיק ביותר את האנושות כולה אך גם זה הגורם לרתיעה הגדולה ביותר בכל הקשור לשינוי נורמות בתחום.

כשאני משחזר לעצמי את היסטורית ההתמודדות שלי בתחום קשה לי שלא להצטמרר מהעובדה שלא העזתי מעולם לדבר על כך עם שום אדם בעולם. תקופות ארוכות מאד התמודדתי (או נכון יותר לומר שלא התמודדתי) עם הנושא לבד. זה התחיל בגיל 13 כילד מפוחד עד אימה ונמשך לאורך שנים רבות עד לגיל 37 ! . כשאני שומע חברים מספרים על כך שהם התייעצו עם משגיחים ויועצים למיניהם אני פשוט מקנא. לי זו לא הייתה פשוט אופצייה. הרגשתי שכל דבר אחר ולו הנורא מכל עדיף מלספר על כך למישהו. לא פלא שהחשיפה כאן ובמסגרת התכנית הייתה עבורי חוויה עמוקה ומשמעותית מאד.

מה אם כן היה הקש ששבר את גב הגמל?  קצת קשה לשים את האצבע על הדבר ההוא שגרם לי לפרוץ החוצה ולבקש עזרה. אצלי זו הייתה כפי הנראה הצטברות של חוסר אונים מתמשך על פני שנים שסדק לי את האגו מילימטר אחרי מילימטר עד לקריסה פנימית. לפעמים אני די מקנא בחברים שהגיעו לקרקעית בצורה מוחשית יותר, להם קל יותר להבין שאין להם פשוט אופצייה אחרת. צורת השימוש שלי נתנה לי את האשליה שאני יכול אולי להמשיך את הכל כרגיל וגם להמשיך לצרוך תאווה. משהו בסגנון צריכת סמים ל"שימוש עצמי" (תרתי משמע...).

במשך הזמן למדתי שכברת הדרך אותה אני מוכן לעשות בהחלמה מושפעת בקשר ישיר לאותו מרחק שעשיתי במחלה. חלק בלתי מבוטל ביכולת שלי להמשיך בחים הכפולים נבעה מאותה ההכחשה הפנימית. המחיצות שחלקו את אישיותי לשני אנשים. אותן מחיצות גם מנעו ממני להפנים את הצורך בבקשת עזרה. אם אני הוא גם אותו אדם היכול לתפקד בחיים כלפי חוץ בצורה די מושלמת למה אני צריך לפנות לעזרה חיצונית?  ככל שהתקדמתי בתכנית הבנתי עד כמה הייתי אומלל ועד כמה חיי היו בלתי נורמליים גם כאשר חשבתי שהם כאלו.

יחד עם ההכרה שכך אי אפשר להמשיך הייתי צריך להחליט עד כמה אני מוכן ללכת כדי לשנות. אם בהתחלה סברתי שגם בהחלמה אני לא צריך ללכת רחוק מדי, הפנמתי עם הזמן שיש צורך לחצות את הקוים. לאמץ דרך חיים שונה הדורשת התמסרות אליה. צורת ההחלמה כפי שהיא בקבוצות 12 הצעדים דורשת לקשור את גורלך לזה של שאר האנשים בתכנית. זו משימה לא פשוטה. אני יודע שכל אדם שנחשפתי אליו בתכנית יודע מי ומה אני. לא נראה שיש דרך חזרה כדי למחוק לאנשים את אשר ראו ושמעו. יש אנשים שמעתה ועד עולם יודעים עלי את הפרטים האינטימיים ביותר שיש לי. ששומעים ממני את הכמוסים ביותר שבסודותי, שיודעים את הפנטזיות האפילות ביותר שיש לי, אבל גם מתמודדים עם אותם דברים ממש וכואבים את אותם כאבים ומאותו מקום. בכלל, עצם ההשתייכות המוצהרת לקבוצת אנשים עם בעיות בתחום המיני על שלל צורות התאווה עוררה אלצי תחושת ניכור והסתייגות. חבר סיפר לי שהוא היה פעם בקבוצת נרקומנים אנונימיים ומישהו אמר לו שלא כדאי לו ללכת לקבוצות סקסוהוליסטים אנונימיים כי כולם שם סוטים... אתם מבינים? עד היום חשבתי שנרקומנים הם התחתית והנה מסתבר שהם חושבים שאני התחתית... איזו השפלה. בהמשך הבנתי שהבעיה היא התאווה וצורת הביטוי שלה יכולה להשתנות מאדם לאדם לפי אופיו ותכונותיו הוא. בכל מקרה לא קל היה להזדהות עם משהו מאיים כל כך במישור הסטרייאוטיפי.

טבעי כל כך שיחד עם הנכונות המפציעה להחלים מתעוררות להן גם ההסתייגויות הרבות כל כך. האם זה דבר נורמלי שמתוך 7 מליון אזרחי ישראל בקירוב רק מאות בודדות ממש שייכים ל s.a.? כל מי שמצוי בביזנס הזה מבין מהר מאד שהמווון אנשים מתמודדים עם הצורך הכפייתי הזה. למה בקושי עשרה אחוז מאלו שנחשפו לפתרון ממשיכים איתו? ממש גם לא פלא שרבים כל כך בעיקר אנשים שומרי תורה ומצוות מוצאים נקודות תורפה המרחיקות אותם. באופן אישי למדתי כבר לבדוק את מהותם של התנגדויות אלו. האם מה שמפריע לי הם הסתייגויות אלו או התאווה הערמומית רבת העוצמה והמבלבלת.

למדתי לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה. מה אני מקבל מהקשר לתכנית מול ההפסד שנגרם לי בשגרת השימוש בתאווה. לי אישית לא קשה לזכור את האקלים העכור שהייתי בו בתקופות השימוש. הם היו לא מעט וגם לא מזמן. לפני 100 יום הייתה הנפילה האחרונה שלי וקדמו לה עוד תקופות של נקיות ונפילות ביניהם. אין לי ספק שהחיים הגרועים ביותר במסגרת התכנית ובנקיות עדיפים על החיים ה"טובים" (אם אפשר לקרא להם כך) עם הנפילות.

במהלך התקופה שעברתי עד היום חציתי כמה קווים שלא חשבתי לחצות בדרך להחלמה. עשיתי את זה מתוך הכרה שאין לי ברירה אם חפץ נקיות אני. למרות שעוד לא קשרתי את גורלי לחלוטיין עם כל מה שקשור בהחלמה, אני יודע די בבירור שכל מי שכן עשה את זה לא השתגע. מסרים מלאים בהחלמה של חברים נקיים ומחלימים במשך שנים מוכיחים אחרת.

מי יודע, אולי גם אני אחליט יום אחד לקשור את גורלי לחלוטין בגורלם של המכורים לתאווה.

ככה, חד וברור.
תודה על העלאת הדברים, כמות שהם, מבלי לייפות ולהצטעצע במשחקי מילים.

לראשונה יש מישהו שמזדהה ואומר: רבותי, זה כואב, זה מייסר, זה משפיל, אבל זה מה שצריך לעשות.
הקול ההגיוני ביותר, בין אלו שמנסים להמעיט בקשיי החשיפה הזאת (מה יש לך, מי יראה אותך, מי שיראה אותך לא הגיע לקטוף תותים, אתה תראה עד כמה נתרגיש נפלא, ועוד כמה כאלה, תוך כדי מזעור הקשיים עד כדי לעג להם).

אז, פשוט תודה על מילים שאני מזדהה איתם.
אמנם אני לא חולק את הדרך, אמנם אני עדיין לא מעכל ולא נכון לקלוט את הצורך בחשיפה הזאת להחלמה. כנראה לא מספיק חסר אונים.

מאד מזדהה עם מה שכתבת:


זה פשוט נכון, יש אנשים שברור להם שהקבוצה תציל את חייהם. לנו ה' הועיד משהו אחר, כנראה יש בנו מן ההתמכרות, אבל זה לא מספיק בשביל לפנות לעזרה בקבוצה חיה.
חסד ה' שגבר עלי תמיד, חוסר האונים שלי בתפילותיי לה', החברים עמם אני בקשר תמידי והקבוצות הטלפוניות, אני נקי (בלשון התכנית: "רק להיום", לא מזדהה עם זה, לדאבוני) 10 חדשים ויום.
אני מרגיש שיפור בכל תחומי החיים, מרגיש יציאה איטית ובטוחה מהריכוז העצמי המטורף שלי מרגיש חיים שלאחר המוות, יש חיים גם מסביבי, והם שוקקים, מפכים ומלאי חיות ומתיקות.
מרגיש שאני מסוגל להקשיב לאנשים, מרגיש שאני לא תמיד חיב להיות צודק, מרגיש פחות בוטה והרסני כלפי אחרים, יותר קשוב בבית, יותר ביתי וחמים, וכהנה רבות שאכמ"ל כי רבים הם. השבח לקל.

לא אכחיש, קיימת ריקנות מסויימת, יש נסיונות רבים מספור ברחובה של עיר, שני הסרסורים - העיניים והלב, אינן חדלות מלהביא 'סחורה'. תחינה לוהטת לה' להצלה תמיד מועילה.

אחת שאלתי מאת ה'.

אם טוב הדבר בעיניו כפי שזה היום, אם נקיותי זו עולה לפניו לרצון, קבל נא מנחתי זו באהבה והמשך לעשות עמי את החסד המופלא הזה.
אם רצון ה' היא שאלך לקבוצה חיה, הראני ה' חסדך, נא ונא, אל תראה לי זאת באמצעות נפילות נוספות, כואבות ומייסרות, לא ע"י יסורים וחליים רעים...

ברכות על המאה. ולפוסט, מקסים. קטע, דברים שרואים משם. כמי שפנה לעזרה משגיחית מקטנות וסוחב איתו תמידית בגאון מכתב מגיל 14.5 לגדול דור, אני יכול לומר לך שאין לך בהכרח על מה לקנא. ההפך, מנקודת מבטי, הצעד השני שלך ושל דומיך - 'ההגעה לאמונה' - קל יותר משלי. הלוא אני נתאכזבתי... פניתי ולא נסתייעתי. היש לך מושג מהו תסכול של בן עשרה המתקלף פעם אחר פעם בפני אלו שלא הבינו מה הוא שח, ולמעט גלי אשמה בושה ומבוכה שנחל בשל חזרתו לסורו ברשעותו, 'שאתה לא זכית' להם, המסייעים לא הועילו לו במאומה...

אני לא בא להתבכיין או לומר 'לי היה קשה יותר'. רק לקשור את גורלי בגורלך. את גורלנו המשותף במחלה ובהחלמה. כמוך הנני. אני באמת מאמין שהקושי הוא מנת חלקו של הסובל, וסבל נפשי לא ניתן לכמת או לתעדף. לכל אחד יש את החבילה שלו. בהחלמה למדתי שאין לי בשביל מה להחליף חבילה.

בהחלמה.

תודה "יוני הדר"

מנסיוני למדתי שיש כאלו שאצלם כל העסק של החשיפה לא ממש מורכב. בתחילת דרכי פגשתי אנשים שלא הבינו מה העסק שאני עושה מכך. אני יודע בוודאות שזה לא בא אצלם מתוך זלזול או דומה לכך, אצלם החוויה הייתה שונה. לפעמים הרגשתי קצת אידיוט וחסר אונים מול הקושי הנורא עד בלתי אפשרי שהיה לי עם כל קילוף נוסף בהסתרה שבתוך ההסתרה שהייתי בה. לי אישית ההליכה בכח נגד הרגשותי מסוכנת ובשל כך השתדלתי לא לעשות את זה. קשה מאד לקבוע מסמרות בכל הדרך הזו אבל לי זה די ברור שהחשיפה נותנת המוווון החלמה ומפוכחות. כשהבנתי שזה מחוייב המציאות כמעט, התחלתי ללכת פעם בשבוע לקבוצה חיה ואני שם כשנה וחצי באופן קבוע. למרות זאת אני לא מוסיף עדיין קבוצות בשל קשיים בחשיפה אבל זה כבר לא נמצא אצלי בקטגורייה של ייהרג ואל יעבור.... לימדו אותי לא לומר על שום דבר שקשור להחלמה "לעולם לא" גם כדי לא להפריע לאלוקים בדרך לעזור לי.

אסירותודה

תודה על הברכות.
אל תשכח שהאכזבה שלך הייתה מגדולי הדור אולי אבל שלי הייתה ממי שמעליהם... כל כך רציתי וביקשתי ממנו ונדמה היה לי שאינני מקבל תשובה. זו הסיבה שכל כך היה לי קשה לברוח מהתכנית הזו, משהו פנימי אמר לי פעם אחר פעם שסוף סוף שמע אלוקים את תפילתי וחבל להתעלם מכך. "יש תפילה מועלת לשבעים שנה"...

תודה רבה על הפוסט.


אולי אפשר לפרט איזה קווים חצית עבור ההחלמה, חוץ מהחשיפה.?
באם יש בזה תועלת לחברים !

כמו שההתמכרות עיקרה במח ותוצאותיה הם המעשים הטכניים, כך גם ההחלמה מתחילה ומתרחשת בעיקר בדפוסי החשיבה. הצעדים כמו כל מה שכרוך בפעולות ההחלמה הם הפרטים הטכניים שעוזרים להכניס את ההחלמה לחיים.

אם היו אומרים לי לפני שנתיים וחצי שאני אחשוף בפני מישהו בעולם את הבעיות שלי בתחום התאווה, זה היה משהו דמיוני לחלוטין. אצלי תהליך ההכרה הפנימי שעברתי בכל הקשור להבנה שיש לי בעיה פסיכולוגית-רגשית-רוחנית ולא בעיה דתית הייה שינוי מהותי בכל תפיסת העולם שלי. מכך ועד להבנה שעלי לעשות משהו בעניין היה גם סוג של קפיצת מדרגה. אחר כך ההשתתפות בקבוצות טלפוניות בתחילה בלי שהייתי מסוגל לפתוח את הפה ולאחר מכן בשיתוף מלא עם אחרים על הככככל, גם זה היה צעד לא פשוט. בהמשך יצרתי קשר עם אנשים אמיתיים של ממש, לא וירטואליים דרך הטלפון, גם זה היה חתיכת צעד משמעותי. מי מדבר כבר על כך שהחלטתי מיוזמתי ומרצוני החפשי לספר לאשתי את הכככל אחרי יותר מ  15 שנות נישואין! כשהיא לא ידעה כלום על בעיותי בתחום. גם זה היה צעד לא פשוט אם כי משחרר ועצום מאין כמוהו להחלמה. (זהירות! אסור לעשות את זה ללא ייעוץ מוקדם) בהמשך הדרך אלוקים ראה שאני די בדרך והוא סידר לי עוד צעד לא פשוט של קפיצת ראש לתוך בריכת מיים קפואה כאשר הוא סידר לי חשיפה למישהו קרוב בתכנית. זה היה לא פשוט בכלל, הייתי מלללללא טינות עליו על כך אבל היום אני מודה לו גם על כך. צעד נוסף משמעותי הוא המפגש השתתפות קבועה בקבוצה חיה מזה כשנה וחצי, משהו ממש לא מובן מאליו אצלי.

ושוב פעם, לדעתי הקוים שעברתי היו בעיקר קווים מחשבתיים שנחצו אצלי. אני כבר לא מבועת ומפוחד ממה שאני מרגיש וחווה, מקבל את עצמי ואת רגשותי גם השליליים בצורה יותר מכילה ואוהבת, סובל פחות מאשמה עצמית ותחושת שנאה עצמית. ואל תשכח, נקי בחסדי ה' כבר 102 יום רק להיום ותקופות נקיות והחלמה ארוכים ומשמעותיים שלא היו לי מעולם בהם כמעט שנה של נקיות.