אבא יקר ואוהב, אנא, מבקש ממך שתרשום בשבילי פוסט זה
שלום חברים יקרים!
אני רוצה לשתף אתכם בהתמודדות שאני עובר בתקופה האחרונה.
לפני כשנה וחצי אמי חלתה בסרטן, עברה ניתוח ובחסד א-לוקים הבריאה.
לפני מספר חודשים הסרטן חזר וכעת היא עוברת טיפולים לא פשוטים.
טיפולים שגורמים לה לתופעות לוואי כגון כאבי בטן עזים, הקאות, חולשות.
אני נשארתי הרווק היחיד במשפחה ואני גר איתה.
אתמול וגם לפני כן כעסתי מאוד, אמרתי לעצמי: באמת, הכל נופל עלי? מדוע שאוותר על עיסוקיי בשעות הערב? אסירות תודה לה', רק להיום אני לא מתעסק עם התאווה, לא מובן מאליו בכלל, ויש לי דברים חשובים שאני אוהב לעשותם.
אמרתי לבני המשפחה שלא קל לי, התפרצתי ועמדתי על כך שתהיה תורנות, שבכל פעם מישהו אחר יגיע להיות עם אמי.
אמרתי זאת מתוך ריכוז עצמי גבוה, חוסר שקט, תחושת מסכנות וקורבן.
מודה בחוסר אונים מול המצב הזה, וגם מול התגובות שלי ושאני פועל מתוך פגמי האופי שלי. אני אסיר תודה לך ה' לראות את הפגמים הללו, להיות מודע אליהם ולחלוק זאת.
בניגוד לעבר, אני מבין שאימא שלי לא עושה זאת בכוונה, והיא לא בוחרת לחוות את תופעות הלוואי הללו. מנסה כמיטב יכולתי, על אף רגעים של ריכוז עצמי, להיות שם בשבילה, וזה לא מובן מאליו.
אם הייתי היום משומש או שיכור מתאווה, התגובה שלי אליה הייתה אחרת.
נכון, גם היום לא תמיד יש לי את הסבלנות ואת הכוח, וגם אם אין לי את הסבלנות ואת הכוח לפעול אחרת אני מנסה לקבל את זה, הנני בן אדם.
ה' יתברך, אני אסיר תודה לך על כך שאתה עוזר לי לא לברוח אל התאווה, באופן טבעי הבריחה שלי היא אל התאווה כאשר אני לא מסוגל להתמודד עם החיים. לומר לכם את האמת? הראש שלי סיפר לי זאת הבוקר, שאברח ואשכח מהכל.
אסירות תודה שאני מבין בחסדו הגדול יתברך שלמרות הקשיים ולמרות הסיפורים, שעדיף לחוות את הכאב, לעבור דרכו ולא לברוח אל התאווה.
גם אחרי 7 שנים בתוכנית הרצון הטבעי הוא לברוח אל התאווה וזה בסדר. אפשר לחשוף למסור ולהתחבר.
אני מודה לבורא עולם על התוכנית והחברים המדהימים, ללא התמיכה הזו לא הייתי מסוגל ולו ולרגע להתמודד עם מה שה' יתברך מזמן לי לחיים.
אוהב אתכם, שבת שלום!
