כשהגעתי לתכנית אמרו לי שיש לי הרבה בעיות, ודוקא התאווה היא לא הבעיה האמיתית שלי אלא הפיתרון המזוייף שפשוט לא עובד טוב. לא הבנתי את זה אבל הסכמתי לעשות מה שהציעו לי. ככל שעובר הזמן אני יכול לראות את זה טוב יותר. פתאום כל הגישות השגויות שלי שניהלו את החיים נראות כל כך לא בריאות, ופתאום מובן למה הגעתי לאן שהגעתי.

אחד מפגמי האופי הבולטים שגיליתי היה הצורך בשליטה, וכמו שאמרו הגששים "אנחנו רוצים לקבוע מה יהיו השחקנים, מי יהיו השופטים, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האויר". ואם לא יסכימו? "אנחנו נשרוף ת'מועדון". אצלי זה תמיד היה ככה, הנסיון הזה לשלוט בהכל, גם בדברים שאין לי שום אפשרות לשלוט בהם, כמו למשל אנשים אחרים או העבר וכן הלאה. זה לא משנה שאי אפשר לשנות את הדברים, מצידי כעסתי ורקעתי ברגליים והשתוללתי בלי יכולת לקבל את המצב כפי שהוא.

לאחרונה אני מקבל הזדמנות לראות את זה בשידור חי, בהתנהגות של אחת הילדות שלי. למשל היא רוצה פסטה אבל אין והחנות סגורה. מה היא עושה? מתחילה לבכות "אבל אני רוצה פסטה..." ולא יעזרו כל ההסברים על כך שפשוט אין והחנות סגורה ועדיף שתמצא לעצמה משהו אחר לאכול במקום לבכות ולהישאר רעבה. נאדה. היא רוצה פסטה.

אז אני מנסה להסביר לה שיש דברים שאי אפשר, ולא כל מה שאנחנו רוצים אפשרי, ושבתור אבא שלה אני רוצה לעזור לה, אבל בשביל זה היא חייבת לעזור לעצמה, וזה אומר לקבל את זה שאין פסטה ולחפש משהו אחר. אבל ההסברים שלי לא עוזרים בדרך כלל כי היא רוצה פסטה.

ופתאום חשבתי לעצמי שזה בעצם בדיוק מה שאני בעצמי עושה. אני רוצה משהו שאין, אבל לא מוכן לקבל את זה ומשתגע ומתעצבן וכועס, ואבא שלי שבשמים רואה אותי והמסר שלו הוא פשוט: "תקבל את המצב, תשחרר ותמשיך הלאה. אני רוצה לעזור לך אבל אתה בשביל זה אתה צריך לעזור לעצמך". ואני לא מוכן לקבל את זה וממשיך לרקוע ברגליים ולריב ולהתעצבן, במקום להבין את הפרינציפ הפשוט כל כך של תפילת השלווה שאומר שיש דברים שלעולם לא אוכל לשנות וכל מה שאני צריך זה שלווה לקבל אותם.

בראש שלי צפים כל כך הרבה זכרונות מזמנים בהם התנהגתי בדיוק כמו הילדה שלי, וזה קצת פאדיחה לחשוב על זה. למשל חוברת שהיתה צריכה להיות מודפסת לאירוע מסויים, ובסוף כשהגעתי לאירוע הסתבר שלא הדפיסו אותה. נכון שזה כואב ומאכזב, אבל ההשתוללות שלי היתה כאילו ניתן באמצע הלילה לרוץ לפתוח בית דפוס ולעשות נס שזה יהיה מוכן תוך כמה דקות. אחרת הייתי מקבל את זה ומנסה להתמודד עם האכזבה והכאב, במקום לריב עם כל מי שהיה מעורב בסיפור, כאילו הוא יכול לשנות את התוצאה.

בחסד אלוקים, אחד השינויים הגדולים שעברתי בהחלמה הוא בתחום הזה, בשחרור של מה שאני לא יכול לשנות, ובנסיון לשנות את מה שאני כן יכול לשנות - שזה בעיקר את עצמי.

אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין השניים.

הקושי הגדול ביותר שלי הוא לקבל את העובדה שיש בי עצמי דברים שאין ביכולתי לשנותם.

תודה, התחברתי.

מה יותר מוחשי מלראות את יאירק'ה ההוא שלא ידע איך להתמודד עם זה שלא רוצים לתת לו את כל מה שהוא רוצה והוא הרי ממממש חייב שיעשו את הכל בשבילו עכשיו לא משנה אם זה טוב או לא. אז כוווווולם הולכים לבחירות.

תודה סוד.

בצורה קצת אסוציאטיבית - קרתה לי השבוע תקרית דומה עם הבת שלי שהובילה אותי למסקנה קצת אחרת:

הלכנו למכולת והיא (שנה וחצי) החליטה שהיא רוצה לסחוב הביתה את השקית של העגבניות. היא נגררה מאחוריה ונתפסה בדלת האוטומטית ביציאה מהמכולת. היא ניסתה למשוך והתעצבנה, אבל לא היה מה לעשות - אין חיישן תזוזה מחוץ לחנות... היינו צריכים לחכות שמישהו יגיע מבפנים והדלת תיפתח...
כשראיתי את הפוסט חשבתי על זה שמה שקרה לה דומה מאוד לתהליך הכניסה לתוכנית שאני עברתי: אתה חייב שמישהו יגיע ויושיט לך יד כדי לפתוח את הדלת להחלמה שנמצאת בפנים...