בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) ישנו קטע מפורסם הידוע בשם "ההבטחות של צעד תשע", ובו מופיעות שתיים עשרה הבטחות, למי שיתמיד בתכנית ההחלמה:
אם השתדלנו בשלב זה בהתפתחותנו, נתפלא עוד לפני שנעבור את מחצית הדרך. נלמד שחרור ואושר חדשים. לא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת. נבין את פירוש המילה שלווה ונדע שלום עם עצמנו. לא חשוב עד כמה נמוך שקענו, נראה כי הניסיון שלנו מועיל לאחרים. רגשות של חוסר תועלת ורחמים עצמיים ייעלמו. לא נתעניין בדברים אנוכיים ונזכה בהתעניינות מחברינו. נאבד את העיסוק בעצמנו. הגישה שלנו לחיים תשתנה. הפחד מאנשים ומקשיים כלכליים יעזוב אותנו. נדע אינטואיטיבית כיצד להתנהג במצבים שהרתיעו אותנו בעבר. לפתע נגלה שאלוהים עושה עבורנו את מה שאנו לא יכולים לעשות עבור עצמנו. האם אלו הבטחות מוגזמות? איננו חושבים כך! ראינו שהם קוימו בינינו לעיתים במהירות לעיתים לאט יותר. הן תמיד תתגשמנה, אם נפעל על מנת להשיגן.
ההבטחה השניה היא שלא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת. זוהי הבטחה לדבר מאוד לא מובן מאליו, כאשר מדובר על מכור שהעבר אצלו הוא רצף ארוך של כשלונות, מעשים מביכים, הבטחות ריקות, קשרים שבורים ועוד ועוד דברים שאדם רגיל היה רוצה לשכוח בכל מאודו. לא משנה מהו סוג ההתמכרות, כל אחד היה מעוניין לשכוח מהעבר ולפתוח דף חלק, כאשר "מה שהיה - היה", וכעת יוצאים לדרך חדשה.
אבל כאן מבטיחים לנו לא רק שלא נרצה לסגור על העבר את הדלת, אלא שאפילו לא נצטער עליו. איך זה הגיוני?
כעת אני יושב במשרד, 24 שעות לפני שאני מציין את הנפילה האחרונה שהיתה לי, לפני בדיוק שלוש שנים. אם אלוקים ימשיך לעשות לי את הנס המתמשך הזה, מחר בלילה יהיהו לי 1,091 ימי נקיות. אני מסתכל על העבר ממרחק בטוח, משהו לא גדול מידי אבל לא קטן מידי, ואני יכול להעיד שההבטחה הזאת נכונה ומתקיימת. אני לא מעוניין לסגור את הדלת על העבר, וגם לא מעוניין לשכוח אותו. העבר הזה, עם כל הכאב העצום שהוא מכיל, הוא הנכס הגדול ביותר שיש לי כיום, כיון שבו טמונה ההחלמה. בלי העבר - אין עתיד.
הזכרונות של הימים האלו מלפני שלוש שנים, חיים וטריים אצלי בזיכרון, ואני מאוד מקווה שהם יישארו ככה כמה שיותר. ובאופן אישי אני מרגיש כך לא רק כדי לזכור מאיפה באתי ולאן אינני רוצה לחזור, אלא כדי שאוכל לחיות באסירות תודה על מה שאלוקים נתן ונותן לי, וגם שתהיה לי סיבה טובה מספיק להמשיך להתקדם הלאה, להמשיך לעזור לאחרים שעדיין סובלים, ולהמשיך לחיות בפיתרון במקום החיים בבעיה.
אם הייתי סוגר את הדלת על העבר, פירוש הדבר היה שהמשכתי הלאה, שהתקדמתי והשארתי מאחור את הפרק הזה בחיים, אבל במציאות זה לא ככה. הפרק הקודם, הפרק של המחלה, הוא רק הקדימון לפרק הנוכחי, הפרק של ההחלמה. אם אני מנסה להפריד ביניהם, זה כמו לראות סרט מהאמצע. אין משמעות למילים של האנשים, אין משמעות אמיתית למעשים שלהם, והצפיה היא ניסיון ארוך ולא מוצלח להבין מי נגד מי ולמה. כדי שאוכל להבין ולהתחבר לחצי השני של הסרט - צריך את החלק הראשון, שם טמונים היסודות ועיקרי הדברים להמשך הסרט כולו, יימשך ככל שיימשך.
אז נכון שהזכרונות האלו אינם נעימים ולא קלים, הם מביאים איתם הרבה כאב ועוד רגשות לא נעימים אחרים, אבל למרות הכל אני לא רוצה להיפטר מהם. בקופסה הזאת שעליה מודבקת התווית "זכרונות - מחלה", נמצא המפתח שלי לקופסא הנוכחית, עליה מודבקת התווית "הווה - החלמה".
