האמת, עד השנה בכלל לא שמתי להם שהנרות מספרים משהו. בדרך כלל הייתי מידי עסוק מכדי לשים לב לכך. חייתי בריצה אחרי הזנב של עצמי, ריצה שמטבעה לא יכולה להסתיים אף פעם כי הזנב תמיד קצר בטיפה מהנקודה הכי קרובה אליה היד שלי מסוגלת להגיע. אז הסתובבתי במעגלים, ובמקום להיות נוכח - הייתי נעדר, גם כאשר באופן פיזי הייתי שם.

בשנות המחלה זה היה הגרוע ביותר כמובן, אבל גם כאשר הגעתי להחלמה, הבעיות לא נפתרו ביום אחד. וכמו שכתוב בספר הגדול לא התמכרנו ביום אחד ולא נחלים ביום אחד. לקח לי שנים על גבי שנים של גישות שגויות כדי לבנות דרך חיים שמבוססת על עיוורון רוחני, ולא ניתן לתקן את זה רק כי הפסקתי לאונן או לצפות בפורנו. זה לא עובד ככה.

ההתמכרות הפעילה, מה שמכונה "השימוש", הוא רק קצה הקרחון, אבל העבודה האמיתית נמצאת מתחת לפני השטח, היכן שלא רואים בכלל, ושם זה לוקח זמן. אז נכון שברגע שהפסקתי את השימוש בתאווה עצמה, המצב ברוב התחומים השתפר, אבל עדיין נותרה עיקר העבודה, כדי להתחיל לחיות מחדש בצורה שפויה ונורמלית.

חנוכה הוא אחד המקומוות בהם אצלי באופן אישי השינוי בולט וניכר לעין. בעבר הייתי מגיע להדלקה, בדרך כלל לא מספיק מוכן וכשחסרים דברים, מדליק בזריזות ומיד רץ בחזרה לעיסוקים "החשובים" שלי. לא באמת הייתי נוכח. רק חיכיתי שהעסק הזה ייגמר כדי שאוכל לרוץ הלאה. אבל מאז שהגעתי להחלמה, הדברים הולכים ומשתפרים. אתמול, בהדלקת הנר הראשון, הרגשתי מה זה להיות נוכח. דאגתי לפני כן שיהיה לי את כל מה שצריך, פיניתי זמן מראש מכל העיסוקים שלי והייתי שם עם אשתי ועם הילדים. הדלקנו את הנרות, חילקתי להם סופגניות, שרנו, רקדנו, שיחקנו בסביבון, ולא חיפשתי איך לברוח. כשהייתי איתם - הייתי איתם, גם באופן פיזי אבל בעיקר באופן נפשי. לא הייתי שם כשהראש שלי נמצא במליון מקומות אחרים, אלא הייתי שם לגמרי.

ואז הבנתי שהנרות באמת מספרים. הסיפור האישי שהם סיפרו לי היה סיפור של החלמה. זה היה סיפור על כך שלא משנה כמה עמוק שקעתי, אלוקים עשה עבורי נס. זה היה סיפור על כך שניתן לחיות חיים של החלמה שבה יש משפחה ויש חגים ויש רגעים מיוחדים. זה היה סיפור של חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, ששומר אותי נקי 1,091 ימים. כל יום ביומו.