המצב הוא בלתי אפשרי. הנזק כמעט בלתי הפיך. ארץ ישראל כבתוך מרקחה. בכל פינה מזבחות עבודה זרה. האימפרייה הטילה את כל כובד משקלה למערכה הכבדה. עם ה' נבוך ומושפל. טהרה כאן כבר לא תהיה בזמן הקרוב. המקודשים שבערכים נרמסו עד היסוד, קדושת הבית היהודי בניין נשמת האומה הפך למאורת פריצים.
גם במקדשי א-ל שולחו ידיים. טימאו ורמסו את כל הקדוש והיקר נזר תפארת ישראל. החשמונאים מוסרים את נפשם כנגד כל סיכוי, גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים. באופן ממש לא מובן וברור מאליו הם מצליחים להדוף את החזק שבצבאות. וכעת כל מה שנותר הוא להדליק את המנורה סמל אור הטהרה. הזמן אוזל, עוד מעט וכבר חלף לו היום ועדיין לא נמצא שמן זית זך טהור להדלקה. הכהנים מתרוצצים אנה ואנה מחפשים לשווא בכל פינה, ומנגד קולות הולכים וגוברים נשמעים בקצה המחנה. הבה ונדליק בשמן שיש בנמצא הלא "טומאה הותרה בציבור"! במצב שכזה מתבקשת השלמה עם המצב. אין חולק כי לא נותר ברירה אחרת. טהרה? נקיות? חזון בלתי אפשרי בעליל!
לפתע קול הברה נשמע "נמצא פך שמן" טהור בחותמו של כהן גדול. בפינה חבויה ומוסתרת נותרה לה נקודה זכה ומאירה שלא ניתנה למרמס. אך אויה, מה חשיבות יש לו לפך אחד קטן המספיק ליום אחד בלבד? האם יש תועלת ביום אחד טהור ונקי כאשר כבר מחר ירעדו הידיים ביצקם שמן טמא אל הבזיכים? מה הועילו חכמים בתקנתם? האם חפץ לו לאלוקים ביום אחד בודד של טהרה? ומה יהיה למחר? ההגיון ה"צרוף" מזדעק כולו, שופך קיתונות של בוז ולעג על נסיון עלוב למראה הנסיון חסר הסיכוי.
אך לא הם החשמואים אשר ירימו ידיים בחוסר אונים. לא לשכמותם להניח לייאוש לומר את דברו. בדחילו ורחימו, בתפילה ותקווה נפתח לו הכד, העיניים דומעות והלב מרעיד. בתחינה אילמת ניצת הפתיל ומוארת המנורה. אור יקרות מופץ לכל עבר ומאיר את חשכת הלבבות "וחושך על פני תהום, זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם וליבם של ישראל" זיק של תקווה חודר ללבבות. היום הוא היום ואין בלתו. האם יש מחיר ליום אחד טהור ונקי? מה יהיה על מחר, מי יודע? האם כל שהתרחש עד עתה מובן הוא? והנס ממשיך ללא כל הגיון, כנגד כל הסיכויים. היום הראשון חלף זה מכבר ואחריו עוד אחד, השלהבות המרצדות, מחייכות את חיוכו האוהב של בורא עולם. היד ה' תקצר?
לא בדרך הטבע צלחו רבים את ים התאווה לעבר חוף מבטחים. כל אחד והנס האישי שלו, כל אחד ופך השמן הניסי שלו. להבדיל מדברים טבעיים, ניסים קורים שלא על פי החוקים שלנו. כל יום בפני עצמו הוא נס ופלא. ככזה יש לקבלו במאור פנים. כל יום "רק להיום". כדי לא לסמוך על הנס צריך לעשות את ההשתדלות בחיפוש פך השמן שיספיק ליום נוסף. לו רק היו חושבים החשמונאים על הסיכוי וההסתברות, לא היינו זוכים לנס חג החנוכה. אלוקים לא מבקש נצחונות, הוא יכול לעשותם טוב יותר מכל אחד אחר. אלוקים צריך מאיתנו את האמונה בו ואת ההשתדלות, האמינו בו וגם לכם יקרו ניסים. כל יום - רק להיום.
