שלום לכולכם, אני חדש באתר, ואני חייב להגיד לכם שאני ממש מתרגש, אני חויתי נפילות קשות והרבה עגמת נפש, נפלתי הרבה עם גברים ורק גברים, אך דוקא מתוך השבר אחרי שלמדתי לקח בדרך הקשה הצלחתי ב"ה כבר כמה שנים להיות נקי. אך האמת חייבת להיאמר שהמשיכה לגברים לא פסקה, ויש ימים שאני חושש שאני הולך להישבר, אך ב"ה בסופו של דבר אני מתגבר, אני פונה פה גם בשביל לעזור וגם בשביל להיעזר, מצד אחר ביכלתי לתרום מנסיוני איך מצליחים להתגבר למרות המשיכה, מצד שני אני מחפש עזרה איך אפשר לנטרל את המשיכה הארורה הזאת לגברים.
מחכה לתגובתכם.
תודה 

שלום אכפת,

ממה שלמדתי בימי הספורים כאן - המשיכה הארורה הזאת היא מחלה. סוג של אלרגיה (לפחות אצל מכורים). מה שאומר שלא בטוח שניתן להתרפות. כמו שחולה סכרת או מי שיש לו אלרגיה לבטנים לעולם יצטרך להימנע ממה שמזיק לו. אבל אני כן יודע, וראיתי את זה על עצמי, שהתוכנית מאפשרת להפחית את הצורך למינימום. זה הופך את הרצון להמשך להרבה יותר קטן וממילא את התמודדות להרבה יותר קטנה. אני יכול רק להעיד על עצמי שמאז שהגעתי לתוכנית, אין יום שבו לא עוברת לי בראש המחשבה "אני רוצה ללכת ולהכנס לפורנו במחשב של אשתי שיש בו אינטרנט פתוח", לפחות שלוש פעמים ביום. אבל אני לא צריך להלחם בזה. אני יודע שאני כזה ושאחרי התמכרות של שנים המחשבות האלו עולות בצצורה טבעית ויש לי כלים על מנת לנטרל את המחשבה. לדעת שאני רוצה אך אפילו לא ללכת בכיוון. הכלים הם הודאה בני אלוהים ובפני חבר שאני חסר אונים ובקשה לשחרור מהתאווה ושמירה של אלוהים רק ליום הזה. זה מה שעובד בשבילי בכל הקשור למשיכה הארורה הזאת לפורנו. זה מעט מזעיר מכלל התוכנית אבל אסתפק בזה בנתיים. המחלה הזאת אוהבת חושך וברגע שאני חושף אותה לאור כל הרצונות נעלמים ומתנדפים...

אבל לפי דבריך יוצא שזו מלחמה תמידית לעולם ועד, כי יש ימים שאני מרגיש שאני עומד ליפול ואני נלחם מאד עם עצמי אך זה סוחט את כל כוחות נפשי, האם יש דרך איך איך להתמודד בלי שידרוש ממני כזה מאמץ וכוחות נפש.
מחכה לתובנותיכם 

שלום "איכפת". ממה שלמדתי מלחמה לא ממש עוזרת, לי היא לא עזרה כמעט אף פעם. למרבה הפלא מה שכן עזר היא הכניעה. ברגע שהבנתי שזה גדול עלי הפסקתי לעשות שרירים ופניתי לאלוקים ולאחרים שיעזרו לי. במקום להתמוטט התחלתי להתמודד עם הרגשות שלי ולפעול על פי המתבקש ברגעי תשוקה. שיתוף אחרים במה שאני מרגיש ועוד פעולות שעוזרות מאד לעבור את זמני הקושי. מה שחשוב עוד יותר היא התובנה שיש להשקיע בעשיה באופן קבוע גם אם לא הרבה כדי שבעת קושי אפשר יהיה להמשיך הלאה. אי אפשר להיזכר רק כאשר התאוה תוקפת. אם עושים את הפעולות הנכונות זוכים לתקופות הולכות וגדילות של שלוות נפש וחופש מתאוה. בהצלחה.

מזדהה עם מה שאדם כתב.
זאת לא מלחמה. זה בסך הכל הגוף החולה שלנו שצריך מדי פעם לקבל "זריקות", לפעמים זה כניעה ולפעמים דברים אחרים. כשהתחלתי לעשות את עבודת הצעדים הופתעתי שבאמת הגיעו תקופות ארוכות של נקיות שלא הצריכו ממני חריקת שיניים וסחיטה של כל כוחות הנפש. לפעמים נדמה לי שלשכל שלנו קשה מאוד לקבל את הדברים שנראים הפוכים מההגיון (כמו שאם נכנעים התאווה לא משתלטת אלא הפוך, ועוד), והיו רגעים שהייתי צריך לומר לו "אדוני היקר, עד עכשיו הלכתי לפיך והרסתי לי את החיים. המתן נא בצד בזמן שאני מבצע את מה שאחרים שהצליחו אומרים. אחר תוכל לשטוח את טענותיך על מעשיי".