לאחר הקבוצה האחרונה שהייתי בה ביום שלישי בירושלים, הרגשתי שאני מוכרח לכתוב את מה שאני מרגיש. התוצאות לפניכם:
ברצוני לתאר בפניכם שני חדרים, (סלחו לי מראש אם אתפייט מדי...):
חדר הראשון כולו סגור, התריסים מוגפים. האויר חנוק והאוירה- אפלולית. בינות לשולחנות הרעועים מצטופפים להם מספר אנשים. פרצופיהם מיוסרים, לחלקם זיפים וחלקם לבושים בבגדים בלויים. מדברים בשקט, מפחדים שמא הקולות ייתפסו באוזן עובר אורח אקראי וימשכו את תשומת ליבו. מדברים בשקט ולוגמים חליפות מכוסות המים המאובקות. מדי פעם נשמעת אנחה או שיעול שקורע את הדממה. דפיקה חרישית נשמעת בדלת, ואחרי רגע אחד מהנוכחים קם לפתוח לדופק. מבטיו חשדניים, תנועות איטיות וכולו אומר כאב. אף אחד לא רוצה להיות פה היום, אבל החיים שלהם הביאו אותם לחדר הזה. אין מנוס. מדי פעם נעלמים פה פרצופים – כנראה עוד נשמות שאבדו בים הסוער שבחוץ. האוירה דכאונית, כולם מיואשים, אוחזים בדפים שלפניהם ומתחברים לכאב האישי שלהם. נותנים לו מקום ומחיים אותו.
החדר השני אמנם לא שונה מבחינת גודלו הפיזי, אבל הוא שופע אור ומרגיש כאילו יש בו מרחב גדול. האויר בו זז וכולו שוקק חיים ורגש. יושבים אנשים סביב לשולחנות ערוכים. פיתות, סלטים, שתייה וחטיפים ממותקים כיד המלך, והאנשים אוכלים לתיאבון. האנשים נראים כמו כל אחד אחר –לבוש רגיל, מבטים רגילים המביעים שעמום, שמחה עצב ושאר רגשות שניתן לראות על פני אנשים ברחוב. פני האנשים אף הם מוצפות אור כמו החדר עצמו. שמחים למראה חבריהם הם מפטפטים וצוחקים. כל חבר שנכנס לחדר מתקבל בטפיחה על הכתף ולפעמים אף חיבוק על ידי מי מהנוכחים. גם כשהם משתתקים ומקשיבים לאחד החברים שמספר על צערו, ניתן לראות ברק בפניהם – הם גם היו שם. הם גם הרגישו כך. בחלל החדר נמהלים רגשות הקלה, תקווה ואושר ביחד עם היאוש והצער. מדי פעם אף מחיאות כפיים נשמעות, על דברים שמחים ואף על דברים שבורים וכואבים. למחיאות כפיים מסתבר יש כח לרפא... החיים שלהם הביאו אותם לחדר הזה, ולכן הם מנסים לנצל את ההזדמנות כדי למצוא חיים חדשים, דרך חדשה, חברים חדשים למסע. גם מי שבא וכאבו בסלו, רואה את אלו שהצליחו להביא את חייהם למקום מואר ומקווה להתדבק בהם. מתפלל חרישית – מתי יזכה אף הוא וייטיב ה' את גורלו. הכאב מוצא כאן מקום להכלה ולא להדחקה.
שני חדרים אלו מתארים את הקבוצות החיות. אחד עמד בדמיוני והשני למול עיני. נסו אתם לשפוט איזה הוא האמיתי ואת איזה – בנה דמיוני. כולם מוזמנים להצטרף...
***
ועכשיו בנימה אישית - כפי שנכתב לעיל, הקטע נכתב אחרי שהגעתי לקבוצה, אני חושב השישית במספר בה הייתי.
איך שנכנסתי התקבלתי בשמחה ע"י החברים שפגשתי שם וגם אני רואה שאני שמח להגיע.
חיוך רחב היה נסוך על פני לכל אורך הפגישה והרגשתי שהאווירה הייתה ממש מרוממת.
אפילו אחרי שיתוף קשה האוירה לא נעכרה אלא התקבלו חיזוקים מיושבי החדר.
למרות הכאב הגדול היו הרבה צחוקים ושמחה, והלב התערבב מעומס הרגשות ההפוכים.
הרגשתי שייך, הרגשתי מחובר, הרגשתי שקיבלתי חיים חדשים.
ברוך אתה ה' מחייה המתים.
