בוקר טוב!
א. קודם כל, בתוכנית הצעדים שלנו דווקא כן מדגישים הרבה שמדובר גם בנכות,
שאני "נכה אהבה", כלומר, נכה בכל הנוגע למערכות יחסים עם אנשים אחרים.
ב. האלכוהוליסטים מדגישים, בתחילת הספר הגדול: "ואנו גילינו שזו מחלה", ובעקבותיהם הלכנו גם אנחנו.
עם זאת, נראה לי, שיש כאן "וורט" חשוב ואמיתי שאפשר לומר בתשובה לשאלה, מדוע חשוב להדגיש שזו מחלה:
נכות היא מצב סטטי. אם חסרה לי רגל, אז חסרה לי רגל. זהו.
אבל מחלה, היא דבר דינמי, דבר שמתפתח, שמחמיר והולך אם לא מטפלים בו.
אני חולה בסוג של סרטן רוחני, ואם לא אלך לקבל את הטיפול הדרוש,
המצב שלי ממש לא יישאר אותו דבר, הוא יילך ויחמיר:
בחציית גבולות נוספים, בהגברת תדירות השימוש,
באדישות גוברת והולכת לכך שעלולים לתפוס אותי,
בהגברת ההכחשה לגבי המצב האמיתי שלי ועוד ועוד.
(אתה צודק שזה לא דומה למחלות שיש להן תרופה קבועה,
זה דומה יותר לאנשים שצריכים לקחת תרופות על בסיס קבוע,
כדי לטפל במחלה פיזית או נפשית).
יתירה מזו, לפי מה שאני שומע מחברים ותיקים,
גם כשאני בהחלמה (בבקשה אלוקים!),
המחלה שלי לא דורכת במקום, אלא הולכת ומחמירה.
ההבדל הוא שיש לי אלוקים שעוזר לי באמצעות התוכנית,
שההחמרה של המחלה לא תבוא לידי ביטוי בפועל,
ושהיא תשמש לטוב, לקשר חזק והדוק יותר עם אלוקים,
שהרי ככל שאני יותר חסר אונים מול המחלה ההרסנית הזו,
אני הרבה יותר צריך שהוא יעזור לי.
היה כאן דיון בנקודה הזו:
forum.gye.org.il/index.php?topic=5963.msg62411#msg62411
ג. באופן אישי כאשר אני אומר על עצמי שאני נכה,
אני מרגיש הרבה יותר רע, מאשר כשאני מגדיר עצמי כחולה.
כשאני אומר שאני חולה, אני הרבה יותר נינוח עם זה,
זה הרבה יותר מתחבר לי עם קבלה עצמית.
יש הרבה חולים, בכל מיני מחלות, והם לא אשמים.
יש גם הרבה נכים בכל מיני נכויות,
אבל זה נתפס אצלי כמשהו חריג יותר.
לכן, בשביל הקבלה העצמית שלי,
שהיא חלק חשוב מאוד בהחלמה שלי,
אני אישית מעדיף יותר בשגרה את הביטוי חולה,
אם כי אינני מתכחש גם לעובדת היותי נכה.
