בס"ד
שלום חברים,
אני ממש לא יודע למה אני כותב את השורות האלה כי אני ממש לא מאמין שאמצע כאן פתרון או נחמה כי זה פשוט אף פעם לא עבד עד עכשיו,אוליי פשוט להשמיע את המצאותו של גורם זה כמניע להתמכרות כדיי לחנך אחרים לברר על נושא זה ואוליי למישהו אחר יהיה יותר מזל להשתחרר מהגזרה הזאת והייתי הכלי להצלתו והיה זה שכרי.
אני מתמודד עם דיכאון כרוני (דיסתימיה) מאז שאני זוכר את עצמי,אך למי שלא יודע יש דבר כזה שנקרא "דיכאון כפול" שזה בעיקרון תקופות בהן הדיכאון הכרוני מחמיר והופך בהם לדיכאון קליני,ולמעשה "בזכות" זה גיליתי שיש לי את הבעיה הזאת,כי כל עוד זה היה רק דיסתימיה חשבתי שכולם לא כ"כ נהנים ומרגישים סיפוק בחיים או שזה פשוט האופי שלי ולמעשה לא כ"כ שמתי לב להבדל כי זה כל מה שהכרתי,אז הייתי בורח לעולמות של דימיון בתור ילד ועד גיל 13 כל גיל כפי עניינו בגילאים הקטנים ראיית העולם היא כ-50% דמיון גם ככה אז לא היה צריך מעבר לזה וככל שגדלתי היה צריך יותר "הסחות דעת" משחקי מחשב סרטים טלביזיה(אז עוד לא חזרתי בתשובה) ,אז עוד לא גיליתי שמדובר בכלים להסחת הדעת וניתוק רגעי מהעולם חשבתי שככה כולם נהנים הריי אני לא הייתי היחיד שעוסק בדברים האלה,אז מה אם אני עוסק בהם קצת יותר מכולם..
כשהגעתי לגיל 13 בערך(מתיישהו בדרך התוודעתי לפגם הברית,אני לא ממש זוכר איך ולמה) ומהגיל הזה והלאה כאשר המוח שלי הפך להיות יותר ויותר אנליטי ופחות ופחות יכולתי לראות את העולם "מנקודת הסתכלות דימיונית" נקרא לזה,גם אותן הסחות דעת שעבדו עד עכשיו איבדו כימעט לגמרי את השפעתם כי התחלתי לראות מה בעצם אני עושה מנקודת מבט אובייקטיבית והתחלתי להבין שלא טוב לי(להשלמת הסיפור,פשוט כי זה כ"כ רלוונטי לעיניין, איפושהו לקראת גיל 16 ראיתי באינטרנט טענה להוכחות לאמיתת התורה ומציאות הבורא וחקרתי אותם כמה שנים עד שראיתי בברור שהדברים אמת והחלטתי לחזור בתשובה,זה סיפור שלם בפניי עצמו וזה לקח חלק חשוב בחיי ושינה אותי כ"כ הרבה {בפנימיות,כי כלפיי חוץ אוליי יומרו לכם שלא רואים הבדל} אך כמו שאמרתי זה לא גורם במישוואה כי בלאו הכי המצב היה דומה כעת ואפילו יותר גרוע).
אבל שוב כמו שאמרתי עד סביבות אמצע הבגרויות כאשר התפרץ לי לראשונה "דיכאון כפול" הנחתי שמדובר באופי וכו' אז אני לא הייתי מסוגל לחייך חיוך אמיתי ללא סיבה ולא הבנתי את ההנאה שיש לאנשים מריקוד ומשירים "שמחים" אך לא דיי בזה כדיי לשים לב.
כאשר הדיכאון התחיל להתפרץ מצאתי את עצמי פחות ופחות מסוגל להיות בבית הספר או עם חברים(אעפ"י שגם לפניי כן לא ממש עניין אותי הדברים האלה) והקימה והשהות בבית הספר נהיו יותר ויותר בלתי ניסבלים, והחלל הגדול שנפער בלב שלי ושאב לתוכו כל טיפת שמחה שהייתה לי כמו חור שחור(זה כפשוטו מרגיש ככה אפילו מבחינה פיזית) מיום ליום הייתי מבריז מיותר שיעורים ופחות ופחות היה אכפת לי מהבגרויות, בין להבריז הביתה או להסתובב ברחביי בית הספר מחוץ לכיתה ולבהות בשמיים לבד הכל היה יותר טוב מאשר להיותר בכיתה.
אז להורים שלי ובטח לי לא היה מודעות בכלל לכל מה שקשור לפסיכולוג או בעיות פסיכולוגיות חשבנו כמו רבים מהעם חושבים שמדובר רק בחוליי נפש (במובן הסטראוטיפי של המילה) שהולכים לשם או אנשים שעברו חוויות מאד קשות בחיים כמו אובדן קרוב קשה או טראומה או פגועיי מלחמה, לא ידענו שאפשר פשוט להיוולד עם זה ולחיות חיים טובים שלא היה לי חסר בהם כ-ל-ו-ם ,ההורים שלי הם הורים מדהימים אנחנו במצב טוב מבחינה כלכלית לא החסירו ממני שום דבר שרציתי תמיד היו לי חברים טובים כמו אחים ממש, מלבד הריבים הרגילים בבית הספר שכל ילד עובר הכל היה "דבש".
אז אני כמובן לא חשבתי על הכיוון הזה מהטעמים לעיל ותמיד תרצתי לעצמי את אי המסוגלות שלי להגיע לבית הספר וכו' בכל מיניי הצדקות למיניהם וסיבות שכאילו בגללם "בחרתי" לעשות את זה ,וכמובן שיש את התוויות שאנשים אחרים מדביקים לנו ואנו מתחלים להאמין בהם, שאני פשוט "עצלן" "ביישן" "אוהב את הלבד שלו(לא משנה שזה היה כל הזמן ולא רק חלק)" "לא אוהב מסגרות" "מוזר" "שונה,סליחה,.. מיוחד".
עד שלקראת הצבא אחי גילה את הסיבה לכל מיני קשיים שהוא עובר- OCD ,אני באותו זמן הייתי אחריי סגה קשה מאד שבה הספקתי להתאהב בלימוד התורה וללמוד ולעבור לישיבה ולהצליח בגדול ולאבד כמעט כל חיבור לתורה מהר מאד כמו כל דבר בחיי (אז זה כבר היה כאשר הדיכאון הקליני היה חזק מתמיד,אך לזמן קצר התורה הייתה אמידה בפניי זה ,יותר משאר הדברים למען האמת) להיכנס לכלא הצבאי ולצאת ממנו שוב ושוב ושוב יותר מ-80 ימי כליאה סה"כ בפרק זמן של כחצי שנה רק למען לימוד התורה שכ"כ אהבתי ונעקרתי ממנו בגלל טעות ביורוקרטית במערכת הצבאית,קיבלתי אומנם פטור בסוף על "התנהגות רעה וחמורה",כנראה לרצות לסדר תקלה בשליחת הדיחויי הצבאי ולהכנס לכלא בעבור זה ללא כל התנגדות מצידי זה ממש ממש רע בענייהם.
אך בסוף הכל לטובה ועם כל ההתפתחות של ביטול חוק טל והכל אני יכול להיות רגוע שסיימתי את כל זה ולא אצטרך לעמוד למשפט שוב ולהסביר את הערך של התורה הקדושה בפניי שופט ש-"לא מבין איך משהו שהיה אמור להיות קצין בקרבי{לדעתו} עומד לפניו למשפט אחריי 6 כליאות בכלא הצבאי.
בכל אופן נחזור לעניין מצטער שהארכתי זה פשוט נושא כאוב,אני צריך להשלים פרט חשוב במשוואה שמן הסתם ככל שהתרחקתי מ"עולם הדמיון" כמו שקראתי לו התאווה נראתה יותר ויותר מושכת,לא משנה שכשה חזרתי בתשובה וגיליתי שזה עברה הייתי כבר עמוק עמוק בפנים.
נחזור לאחי ,אז מאחר ואחי סיפר לנו לי בהחלה ואז להורים כי אנחנו מאד קרובים בתור אחים אז חקרתי את העניין והפנתי אותו לטיפול CBT שקראתי שהכי מתאים לבעיה הזו,ולאחר כמה שנים ברוך השם הוא כבר נקי מהעניין לגמריי בלי כדורים ובלי כלום.
למה זה חשוב? כי בעקבות זה שנפתח בפניי שגם לאנשים עם "חיים טובים" יכולים להיות בעיות פסיכולוגיות, אמרתי אוליי גם אני אמצא תשובה לבעיה שלי(בשלב הזה הבנתי ללא צל של ספק שמדובר בבעיה,כי ראיתי שאני כבר לא מכיר את עצמי ,שאני מרגיש כאילו לכוד בגוף וברגשות שלי(מה שלמפרעה גיליתי שנקרא "דה-פרסונליזציה").
חשוב לציין שעל אף כל מה שאני מתאר כאן חוץ מחבר ממש קרוב שאיתו אני משתף בכל הקשיים שאני עובר והרב שלי אף אחד לא יודע מזה ואפילו מקנאים בי כי יש לי מעט כישרון בלימוד התורה ,וגם שבעקבות הדיכאון היו לי כמה שנים בהם לא נמשכתי לנשים כמעט ,אז לפי מה שחבר שלי מספר לי הרבה חבר'ה בשיעור של הרב שלי בטוחים שיש לי אזשהי "דרגה רוחנית" כזו או אחרת,לא משנה כמה אני מסביר להם שזה ממש לא נכון ואם הם היו יודעים מה אני עובר הם היו אומרים ב"ה שהם במצב שהם ולא כמוני,נזכיר את האמרה הטיפשית "אלוקים נותן אגוזים למי שאין שיניים".
בקיצור אז גיליתי שמדובר בדיסתימיה והחלטתי גם ללכת לטיפול(שלא עזר) אז המליצו על כדורים,שבשונה מהסטיגמה שיש עליהם אכן עבדו במידת מה וללא כל "הרגשת זומבי" או השטויות האחרות שמפיצים על זה,זה נכון שיש תופעות לוואי בהתחלה (כשבועיים) אך אם הם לא עוברים צריך להחליף את הסוג של הכדור עד שמוצאים את הכדור המתאים,אני מניח שאלה שתקועים במצב הזה פשוט לא מודעים מספיק וחושבים שככה זה צריך להיות ולכן לא מודיעים לפסיכיטר שלהם על זה כדיי שישנה להם כדורים,וכן אני על מינון יחסית גבוהה של 2 סוגים של כדורים במקביל,באחד מהם עוד העלאה של מינון שלו לא חוקית בארץ,אז רק שלא יומרו שאני יוצא דופן אני מכיר גם קרוביי משפחה שגם כן השפיע עליהם מצויין (יותר טוב ממני) כאילו מעולם לא הייתה להם בעיה.
בכל אופן כאן אני עומד עכשיו,הכדורים הוציאו ברובו המוחלט את החור בלב אז את המועקה הזו כבר אין לי למעט תחושת מועקה שלמישהו אחר אני מניח שהייתה מאוד מטרידה אותו אבל בישבילי ביחס למה שהיה זה פשוט כלום,רק תזכורת-"אם לא הייתה עם הכדורים בנקודת הזמן הזו הייתה נופל לאשפתות מבחינה רגשית ולא הייתה מבין מה יצור כמוך שכ"כ לא מתאים לתפקד בעולם הזה עושה כאן",או כמו שראיתי מישהי עם אותה בעיה מתארת את התחושה הזו-"שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם. והקול הזה נשמע די משכנע. מאוד משכנע לפעמים. ",אז עכשיו יש קצת מזה לא הרבה כמו שמתואר בציטוט, אבל זה לא אומר שזה ממש עוזר,אז יש לי פחות תחושות מייאשות אבל הפתרון לבעיה אינו נמצא אני עדיין במצב שהאידאל שלי בחיים זה להיות בשכרות דירת חדר עם מחשב ולחיות מאבטלה(לא שאני חושב שזה בכלל אפשרי,פשוט הכוונה שלא שייך בכלל שאני יעבוד גם אם חיי תלויים בזה),
אז אתה שונא את עצמך,שונא את המצב שבו אתה נמצא בהתחשב בטוב שיכולת לעשות לולא זה ופשוט לא מבין למה השם ממשיך את המצב ועד מתיי אבל באותו זמן יודע שמאחר שהשם רוצה בכך זה המצב הטוב ביותר שיכול להיות לי בהתחשב בנקודת מצבי לפי אמיתות המציאות-הרוחנית,שאני לא מודע לה,אומנם זה מנחם אך העובדה שהמצב הזה לא יכול להמשך כי הוא לא תקין ועוד מעט כבר לא יהיה אפשרי,אני צריך להיות עצמאי מתיישהו... העובדה הזאת לא נותן לי מנוח.
כי במצב הנוכחי כל הכסף שבעולם וכל הדברים שאנשים חולמים עליהם לא מושכים אותי אפילו טיפה,אוליי רק מצד המצוות שאפשר לעשות עם הרבה כסף,אך אין בי טיפת כח רצון כדיי לעשות איזשהו עמל מקצועי כדיי לממש איזשהי שאיפה או אפילו עוד כיוון אפשרי שאין לי.
בסוף הדברים אתם מבינים,אני מקווה,למה ברגע שההבטחה של התאווה להסחת דעת רגעית עולה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בה.
בסופו של דבר התהליך הזה לימד אותי והצמיח אותי רוחנית באופן ששום דבר אחר לא היה יכול,אז זה הצד האופטימי (הגלויי) היחיד שאני רואה בכל העניין.
אני מצטער על האורך ואבין אם לא תקראו הכל,רק אם משהו מרגיש שמשהו שאני כותב פה מצלצל לו מוכר שיבדוק את זה,
כי עדיין בחברה אין מודעות לזה,אצל החרדים יש מודעות אומנם לOCD(וגם,רק להיבט הכפייתי שבמחלה האות C מתוך השלושה) אך לדיכאון עד שאינו מגיעה למצב בלתי ניסבל לא מתייחסים אליו,עד אז מאשמים את זה על עצלנות והילד מתקלקל עד שיורד מהדרך וצריך לחפש אותו ברחובות להוציא אותו משם.
אז אני מקווה שלפחות זה יעזור למשהו אחר. נכון לעשיו התחלתי שוב טיפול CBT פעם ראשונה אחריי השפעת הכדורים וזה דיי התקווה האחרונה שלי,אז תתפללו עליי.
ואם משהוא יקרא את זה תודה מראש,שהשם יזכה אותך לכל ברכת טוב.
