הבדיחה מספרת על שלוש נשים זקנות שהיו נפגשות מידי יום על הספסל בתור לרופא בקופת חולים. יום אחד אחת מהן נעדרה. למחרת שאלו אותה חברותיה: מדוע לא הגעת אמש? והיא השיבה: לא הרגשת טוב...

ככה אני מרגיש כאשר בגלל עומס עבודה, תקופה קשה או אפילו יום בו אני לא מרגיש טוב, אני מזניח את ההחלמה שלי. יש לי "תירוץ" מושלם, הרי אני לא מרגיש טוב, אז אני לא חייב ללכת לרופא. תירוץ נוסח חלם. אבל כמה שהתירוץ הזה הזוי, אני משתמש בו הרבה.

מה שעוזר לי זה פעולות קבועות שלא משתנות לפי הקריזות שלי, לא לפי השאלה אם יש לי זמן או אין לי זמן ולא לפי ההחלטה שלי האם היום אני מחלים או חולה. יש לי פעולות שאני עושה באופן קבוע, בלי שאלה, בלי מחשבה. זה הטייס האוטומטי שלי, שגם כאשר אני נרדם, הוא ממשיך להטיס את המטוס (במקרה הזה - אותי) לפי אותן פעולות שהרגלתי את עצמי לעשות בימי פיכחון.

לדוגמא ההשתתפות בקבוצות. יש לי ארבעה ימים בשבוע שאני פותח את הבוקר בהשתתפות בקבוצה טלפונית, ועוד קבוצה אחת פיזית כל שבוע במוצ"ש. זה הבסיס וזה לא ניתן לשינוי. מעבר לזה אני יכול להוסיף קבוצות נוספות לפי התקופות השונות. אבל גם אם מדובר על זמן "מאוד לחוץ" או תקופה בה הציפורים מזמזמות לי כל הזמן שאני בעצם כבר מחלים דגול ולא ממש חייב את זה, אבל את הפעולות האלו אני לא מעלה לדיון בכלל.

מה שכן, לאחרונה הספונסר הסב את תשומת ליבי לכך שאחת הפעולות שלא מופיעות בפק"ל שלי היא שיחה קבוע עם הספונסר. כן, אני מתקשר כל פעם שאני צריך, נכון שאני משתף בקשיים ועושה את הפעולות הנדרשות, אבל זה מתבסס על ההחלטה שלי לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, ולכן זה מסוכן. אני לא יכול לסמוך על עצמי, ובודאי שמגוחך לתת לחתול לשמור על החלב. הרי בזמן אמת, כאשר התאווה תוקפת, רוב הסיכויים הם שהמוח שלי יקח אותי כבן ערובה ואני יעשה את מה שהמחלה דורשת ממני, ולא את מה שאני יודע שאני צריך לעשות. הידע שלי מעולם לא עזר לי בהתמודדות מול התאווה. לכן אני צריך להכניס לפק"ל שיחה קבועה עם הספונסר (או עם המזכירה שלו. אממ, הכוונה למזכירה האלקטרונית כמובן...), שלא תתחשב במצב שלי, האם אני צריך או לא, האם אני חולה או לא.

ככל שיהיו לי יותר פעולות שעובדות במצב של טייס אוטומטי, כך הסיכויים שלי להתרסק בטיסה ממלזיה מבלי להשאיר עקבות קטנים יותר.

איזה יופי, אני יודע הכל כל כך יפה, למה כל כך קשה לבצע את זה?!

בוקר טוב!
אצלי זה כנראה בגלל ההכחשה.
אני יודע שאני מכור לתאווה אבל אני זה לא מספיק חלק מחוויית החיים שלי.
אני גם יודע (בידיעה קצת פחות ברורה), שחברים שנקיים הרבה זמן מעידים, שמה ששמר אותם נקי זו ההתמדה בפעולות התוכנית, אבל בחווייה שלי מאז כניסתי לתוכנית, זה לא כזה קריטי לעשות פעולות. הנה, אתמול כמעט לא עשיתי פעולות ואני נקי. הנה, אני תקוע בצעד ארבע חצי שנה ולא נפלתי. אני מסתכל על טווחי הזמן הקצרים האלה כמדד, ולא מצליח להפנים, שאין מצב שאשאר נקי עשר שנים (ואפילו לא הרבה פחות מזה), בלי להתמיד בפעולות התוכנית.

תודה רבה על הדברים.
חסר אונים מול זה שהטייס האוטומטי שלי מקולקל :-\. (טוב, אולי חוץ מכל הנוגע לביקור בפורום...      :D  ;D).

תודה סוד.

גם אני מרגיש בתקופות של עומס שאני מזניח את התוכנית - כי אני לא מתמודד מול התאווה מרוב שאני עמוס, ונוח לי לחיות במקום שאני אומר לעצמי - טוב נו, אתה לא מכור אז תשאיר את הפעולות לזמנים שיהיה לך קשה. אבל בדרך הקשה למדתי שאסור לחכות שיהיה קשה - צריך להכניס את הפעולות למצב אוטומטי. ברגע שעולה לי מחשבה לראש ששאני רוצה לראות פורנו, היד מאליה נשלחת לטלפון להתקשר לחבר...

אבל לא הבנתי למה שיחה עם ספונסר  חייבת להיכלל בטייס האוטמטי? הספונסר שלי ספציפית אמר לי שאני אחראי להחלמה שלי, והוא לא מחייב אותי לדבר איתו כל פרק זמן מסוים, מה גם שיש לי את החברים שאיתם אני עושה שיחות קבועות של לפחות פעם ביום...

הספונסר מכיר אותי יותר טוב מכל החברים,
והראש שלי עושה לעצמי הנחות, "היום אני בסדר" וכו', ואני לא צריך להתקשר לספונסר
ורק הספונסר יכול לתפוס אותי שאני משקר לעצמי,
ואני לא יודע מתי אני משקר לעצמי,
מנסיון