אחת השאלות שמטרידה כמעט כל אחד שמגיע להבנה שהוא מכור היא האם זה מצב לכל החיים או שיש איזה תקופה טיפול ולאחריה אפשר לשים את העסק הזה בארכיון הלאומי. כשמדובר על השתתפות בקבוצות ועבודה של תכנית 12 הצעדים השאלה היא זהה: האם אצטרך להשתתף בקבוצות כל החיים?

באופן אישי אני דוקא מאוד שמח להיות בתכנית ולהשתתף במפגשים כך שהשאלה לא מטרידה אותי, אבל עדיין היא צפה ועולה אצלי מפעם לפעם. מצד אחד אני יודע היטב שההתמכרות לא הולכת לשום מקום, ולהפסיק את העבודה הקבועה זה כמו שחולה בסוכרת יפסיק לקחת את האינסולין שלו, ומצד שני תמיד יש איזה ספק כזה שאולי במשך הזמן זה הולך ומשתנה לאט לאט.

לפני כשנתיים וחצי התחלתי להשתתף בקבוצה חדשה, ושם פגשתי חבר שהיה נקי באותה תקופה יותר משבע שנים, אבל הוא היה מגיע לעיתים רחוקות ולבסוף הפסיק להגיע. כל פעם שיצא לי לפגוש אותו בחיי היום יום, הייתי מציין לעצמי שזאת דוגמא לכך שאדם לא חייב להמשיך כל החיים בפגישות ויש דבר כזה שאדם "נגמל לחלוטין". הנה, הוא היה שבע שנים בקבוצות, עבד את כל הצעדים כמו שצריך, ולאט לאט הוריד מינון וזהו. למרבה הכאב, האשליה שלי התנפצה לפני מספר שבועות כשהוא הגיע לקבוצה נבוך ומושפל ושיתף על ההתרסקות שלו. (הפרטים שונו כדי לשמור על האנונימיות).

עבורי זאת הדגמה רבת עוצמה לכוח שיש להתמכרות עלינו, לא רק בעוצמה של התאווה, אלא גם בעוצמה של ההכחשה. למדתי מכלי ראשון את העובדה הפשוטה של המשפט "פעם מכור - תמיד מכור". זאת היתה הדגמה למשפט מהספר הגדול:

"יש צורך לנתץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים, או שנהיה כמו אנשים אחרים"

(במאמר המוסגר חשוב לציין שמדובר על מכור, אדם שהוא חסר אונים מול התאווה, ולא על מי שאינו מכור ושיש לו התמודדות עם התאווה ברמה כזאת או אחרת, שכמובן יכול לצאת מהמצב שלו בעזרת כח הרצון ודרכים נוספות)

אני קבלתי שחרור מהשאלה הזאת בכך שאמרתי לעצמי שאם ההתמכרות שלי הייתה במשך 12 שנה, אני לא יכול לצפות שזה ייפתר בן לילה, וגם לא תוך 90 יום. אז בנתיים אני פה, ראשי ורובי, ואני יודע שזה עניין של שנים (אני אמרתי לעצמי 10 שנים בהתחלה). מכיון שכך השאלה הזאת כרגע לא רלוונטית לגביי. כרגע אני עסוק בלהציל את החיים שלי, שבלי התוכנית ילכו לפח, ואולי עוד שלוש או חמש שנים אוכל להרים לרגע את הראש ולשאול את השאלה הזאת אז (בעצם לא עניתי לעצמי על השאלה אלא רק דחיתי אותה למועד מאוחר יותר מתוך חוסר רלוונטיות בשבילי).

אני מבין את הטריק ויש בו היגיון, אבל עבורי זה לא יעבוד.

לא לחינם בקטע שציטטתי מהספר הגדול יש התייחסות להווה אבל גם לעתיד "יש  צורך לנפץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים, או שנהיה כמו אנשים אחרים". אגב, המשפט הזה מופיע בהמשך ישיר לקטע שמגדיר בפירוש את הצעד הראשון, ולפיו עלינו להודות בפני האני הפנימי שלנו שאנחנו סקסוהוליסטים. או במילים אחרות: לעשות צעד ראשון צריך להיות הפנמה של העובדה שזה תיק לכל החיים.

גם המשך הטקסט שם מדבר על זה שאנחנו כמו אדם שאיבד רגל ולעולם לא תגדל לו רגל חדשה. אז נכון שיותר קל לקחת את זה בפיסות קטנות, אבל אם אני רוצה באמת להודות בחוסר אונים שלי ולהתחייב לתכנית, אסור שתהיה לי איזו שהיא הסתייגות לגבי כך שיום אחד זה יהיה אחרת, כי אז אני נכנס למלכודת מאוד מסוכנת.

בהתחלה אני יכול להגדיר את זה לעשר שנים, אבל מה יקרה אחרי חמש שניות נקיון? הרי ברור שאם לא מוחלט אצלי שזאת מחלה כרונית, אז אותה ציפור קטנה שבמילא לא מפסיקה להטריד אותי, תתחיל להיות יותר ויותר הגיונית, ולבסוף יש סיכוי טוב שאאמין לעצמי שעכשיו הכל בסדר ואני אדם נורמלי.