אחד הקשיים הגדולים בתהליך הגמילה מהתמכרות לתאווה היא העובדה שהתאווה היא משהו פנימי, חלק מאיתנו, בשונה מהתמכרויות לחומרים שהם משהו חיצוני. זאת אחת הסיבות בגללה מכורים למין שהם גם מכורים לסמים, מספרים על כך שהרבה יותר קשה להיגמל מהתאווה, אפילו בהשוואה לגמילה מסמים שנחשבים קשים מאוד וידועים בקושי להיגמל מהם. הם משווים את זה לניסיון להיגמל מסמים, בעוד המזרק עם הסם מחובר לוריד...
זאת גם הסיבה לכך שכל החסימות והפילטרים על המחשב לא באמת עשו את העבודה עבורי, כי התאווה היא משהו מבפנים, וכאשר אני רוצה ליפול אני לא באמת צריך שום דבר. הראש שלי מפוצץ בפנטזיות, בזכרונות ובכל הדברים ה(לא) טובים, כך שאני יכול להשתמש בלי צורך בשום סיוע מבחוץ. נכון שבדרך כלל אני לא מסתפק בכך ומחפש דרך לפרוץ את החסימות או להגיע לחומרים אחרים של תאווה כדי להעצים את המנה, אבל ברמת העיקרון אני יכול להשתמש בתאווה וליפול כשאני פועל רק מתוך עצמי.
זה לא אומר שעבור האלכוהוליסט החסימות כן יעזרו, ולכן כל תכנית הגנה שמבוססת על כך שמרחיקים את האלכוהול מהאלכוהוליסט נכשלת, אבל בכל זאת זה שונה. האלכוהוליסט יכול להתחיל את הכמיהה למשקה בתוך הראש, אבל הלגימה הראשונה היא כבר משהו חיצוני, כשלצורך כך הוא מחפש בקבוק. לעומת זאת אצלנו המכורים לתאווה, מרגע שהכמיהה מופיעה במוח, אנחנו יכולים מיד להתחיל "ללגום" תאווה, בלי צורך לעשות שום פעולה. זה פשוט בתוך הראש שלנו.
לכן, כדי להיגמל ולהחלים, יש צורך בהרבה יותר מאשר ידע והבנה של המצב, ויש צורך בתכנית פעולה שתלווה אותי 24/7, כיון שאצלנו, עוד יותר מאשר כל מכור אחר, אנחנו לוקחים איתנו את הבקבוקים בתוך הראש לכל מקום, וכל מה שאנחנו צריכים כדי להפעיל את מנגון ההרס העצמי של הנפילה זאת ההחלטה לשתות. הבקבוק נמצא תמיד בהישג יד וגם הפותחן במקום, רגע אחד של חוסר שפיות, ואני מתחיל ללגום תאווה.
עבורי, הפיתרון היחיד שעבד ועובד הוא להיות מחובר, להשתתף בקבוצות, ולעשות את הצעדים כל הזמן. העבודה על פגמי האופי, הכפרה בפני מי שפגעתי בו, התפילה לאלוקים והעברת המסר לחברים אחרים, הם למעשה היישום של הצעד השלישי של מסירת החיים והרצונות לידי אלוקים. כשאני עושה את זה - הוא שומר עליי נקי, למרות הבקבוק שבראש והמזרק המחובר לוריד.
