אחת הבעיות הגדולות שלי בהתמודדות עם התאווה, לא קשורה באופן ישיר לתאווה, אלא היא בכלל מנגנון הגנה שאמור לעזור לי לשרוד ולהתמודד עם הקשיים בחיים. המדובר הוא בתופעה ושמה: הכחשה.
הכחשה היא לא שקר. בודאי לא במובן הפשוט של המילה שבה אני יודע משהו אחד ומחליט במודע לומר אחרת. הכחשה היא גם לא שקר עצמי, בודאי לא במובן הפשוט של ההגדרה שבה אני יודע משהו ומחליט לספר לעצמי סיפור אחר. אם כבר, הכחשה היא שקר שבו אני הוא זה שמשקרים לו, ורק במקרה אני הוא גם זה שמשקר לעצמי.
הרעיון של ההכחשה הוא פשוט. התת-מודע שלי מדחיק מידע כיון שאני לא מסוגל להתמודד איתו. זאת לא החלטה מודעת של עצמי להתעלם ממשהו שאני יודע, אלא החלטה בתת-מודע ולכן התוצאה היא שאני באמת לא מודע לאותו מידע. למשל העוצמה של התאווה או ההרס שזה גורם לי בחיים. אלו הם שני דברים שאם אני מודע אליהם באופן מלא, ואין לי פיתרון עבורם, זה יכול להביא אותי לבעיה גדולה מאוד כולל להיכנס לדיכאון עמוק או אפילו יותר מזה. לא לחינם מכורים כבדים שהכירו בבעיה שלהם, הבינו עד כמה הם חסרי אונים מולם וראו את החיים שלהם נהרסים, לעתים לא יכלו לעמוד בכך ושלחו יד בנפשם רח"ל.
אז כל זמן שזה אפשרי, התת מודע מונע ממני את המידע הזה, וכך אני ממשיך להיות בטוח שמדובר בבעיה נקודתית, שעם קצת יותר כח רצון אוכל בודאי לטפל בה, ושלמרות הכל החיים שלי דבש ושום סכנה לא נשקפת להם. מה המצב באמת? הפוך מכך במאה ושמונים מעלות. העובדות הן שניסיתי במשך עשרים שנה להפסיק ולא הצלחתי, שגייסתי את כל כח הרצון שקיים בי וזה לא עזר לי, שאשתי תפסה אותי והז'יטונים ברולטה הרוסית שלי עומדים להיגמר. אבל אם כל זה יגיע להכרה שלי, לא אוכל לעמוד בכך, אז אני בהכחשה.
הרב טווערסקי מביא על כך בשם אחד מאדמו"רי בית גור הסבר יפה על הסיפור עם שרה אימנו שצחקה בקרבה למשמע ההבטחה שהיא עומדת להיות אימה, ולאחר מכן "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי". לפי הפירוש, ברור שהיא לא שיקרה ח"ו, אלא שהיא עצמה לא היתה מודעת לכך שהיא צחקה קודם לכן, כיון שהיא היתה בהכחשה בנוגע לכך. היא צחקה, כן, אבל זה היה רק "בקרבה", ולכן כאשר נאמר "למה זה צחקה שרה", היא לא שיקרה אלא אמרה את האמת כפי שהיה במודע שלה "לא צחקתי".
לכן, במשך כל השנים לפני שהגעתי להחלמה, כאשר חשבתי שבעצם החיים שלי די בסדר, זה לא היה שקר. זאת היתה הכחשה. לא יכולתי לפתוח את העיניים ולראות את המציאות כי זה היה מידי מפחיד ומשתק. לכן, במשך כל השנים לפני שהגעתי להחלמה, כאשר חשבתי שרק עוד קצת מאמץ ואני מצליח להפסיק "לעולמים", זה לא היה שקר. זאת היתהת הכחשה. לא יכולתי להתעמת עם המציאות, כי אם הייתי עושה את זה והייתי מכיר בגודל הבעיה בלי לדעת שישנו פיתרון, זה היה מעמיד אותי בפני מצב שלא היו לי שום כלים להתמודד איתו.
ההכחשה מתחילה להיעלם באחת משתי הדרכים: במחלה או בהחלמה. או שהכאב נהיה גדול מידי ואי אפשר יותר להתכחש אליו, או שההחלמה פותחת לנו את העיניים. אצלי זה היה השילוב של שניהם.
