כשהשחר מפציע והשמש זורחת על הארץ העולם מתעורר לחיים וכל הבריה מתחילה לזמר.
בני האדם הולכים לעסקיהם, קמים לתפילה, חלקם לעבודה וחלקם לבית המדרש ללמוד תורה.
הילדים בחוץ רצים עליזים לגן הילדים. האוטובוס צופר וקורא לתלמידים לעלות על מנת לא לאחר.
אך, בתוך כל ההמולה יש ילד אחד, אשר כל שאון החיים פוסח מעליו. החיים מסביב כאילו לא שייכים אליו. מתכרבל הוא בשמיכה ומתעטף בתוך עצמו. מנסה לברוח אל העולם שהוא רק שלו.. אשר שם אף אחד לא יוכל לגעת בו ולהזיק לו, לערער לו את היציבות בעולמו שהוא רק שלו.
הילד לא כל כך ילד, הוא דיי נער. גיל תיכון. אך הוא מרגיש עדיין ילד בתוך עצמו. ילד של אמא. כל דבר אשר ליבו חפץ הולך הוא ומבקש מאמו. לעולם לא סמך על עצמו שהוא יכול להשיג דבר בכוחות עצמו. תמיד נתלה באחרים.. משחר ילדותו ועד היום.
כאשר היה מתעורר ממיטתו, לא ידע מה לעשות עם עצמו. שלא תחשבו לא נכון. הוא רצה ללמוד מאד. בליבו תמיד ביקש ללכת לבית הספר עם החברים ולשבת איתם בספסל הלימודים יחדיו. ללמוד, לחיות, לאהוב, להתרגש, לשמוח. לחיות את החיים כמו שהם ולא לברוח למקום הבדידות שלו. אך משהו פנימי, קול קורא בתוכו מנע ממנו להתקדם, מנע ממנו לחיות את חייו כמו שציפו ממנו. מיותר לציין, אף אדם מקרוביו ומסובביו אותו לא הבין את שעובר עליו. הם חשבו שהוא סתם עצלן, לא מוכן להזיז את עצמו ומעדיף להישאר ולהמשיך לישון. לקום מאוחר בזמן שלו. ולחיות לפי קצב חייו.
אך בליבו תמיד הוא צעק לעזרה, לא רצה את חייו אלו, סירב להאמין לכך שהוא חריג מכולם. שונה מכולם.
מאז ילדותו זוכר הוא שליוותה אותו תחושה של דחייה מהחיים. בתור ילד שאמור להיות שמח ולשחק עם חברים, כמו כולם, חש הוא את הבדידות. תחושה של פחד מהחיים. הרגיש בתוך תוכו שהעולם פולט אותו. רוב הפעמים היו אלו רק מחשבות זרות שפלשו למוחו של הילד הרך בשנים ללא שום אישור מיוחד, בלי שאף אחד יקרא להם להיכנס. חיפש הוא את חבריו למשחק, מצויים היו בשכונתו שכנים רבים ששמחו לחלוק איתו את הנאתם ולשתף אותו עמהם. הוא תמיד הסכים. ברצון. אך תוך כדי משחק הרגיש שהוא דחוי, ללא כל סיבה. הרגיש בתוכו שאותם אלו שקראו  לו להיות איתם רצו רק לצחוק עליו ולהכפיש אותו. רק שהם חיפשו את ההזדמנות הראשונה. כאשר נכנסו מחשבות אלו לראשו היה בוחר לפרוש ממשחקם ומוצא תירוץ עלוב על מנת שלא יחשדו בו שלא נעים לו איתם. לא רצה הילד לפגוע ברגשות חבריו. לא נעים לעזוב משחק באמצע ללא כל סיבה. אך המחשבות לא עזבו אותו. חייב היה לעזוב.
כאשר רגשות של הנאה, סיפוק, אושר סבבו אותו, נכנס היה דחף פנימי בתוך אשר אמר לו בקול ללא מילים וללא קול, לך לא מגיע להיות מאושר. איך ייתכן שקרה הדבר שאתה אכן מאושר. הרי נולדת לעולם הזה רק כדי לסבול ולכפר על עוונות. איך אתה מעז שיהיה לך טוב בחיים. ה
הקול הפנימי זעק בתוך גופו של הילד הקטן ולא הרפה ממנו. מצד אחד היה לו דחף פנימי לחיות את החיים, אך מצד שני התאווה הוא לחוש את מותו בתוך עולמו אשר אפף אותו מכל מימדי גופו הקטן. חי הוא בקונפליקט עצום. ברם, מה אשם הילד, במה חטא, הרי רק נולד.
כאשר הלך לים עם עם אחיו ואביו שכב הוא על מזרן ים. אחיו ואביו הושיטו אותו על המזרן ים אל תוך המים העמוקים. חש הוא נינוח בתחילה. אך לפתע תקף אותו פחד עצום של חוסר אמון וחשב שהגיע סופו ועכשיו רוצים להטביעו בתוך המים. גופו הרך נרתע וניסה להאבק ולברוח אל היבשה. אך אביו הרגיעו שהכל בסדר ולא הבין ממה חושש הילד. אך הילד נאבק בכל כוחו שאביו יחזור אותו ליבשה. בדמיונו ראה את עצמו נסחף אל תוך לב הים וטובע ללא יכולת לזעוק לעזרה. 

בשחר ילדותו חווה הילד רגשות מנוגדים והתנהגויות אשר לא תואמות ילד בגילו. אינני יודע האם הילד אהב את ההרגשה הזאת או שהיא פשוט השתלטה עליו ותפסה את מקומה במוחו הזעיר של הילד שבקע מהביצה עד לא מזמן. בילדותו סבל הילד מקוצר נשימה עד אשר הוצרכו הוריו להבהילו אל בית החולים על מנת להציל ממש את חייו. באחד הפעמים אשר בילה בבית החולים בשל קוצר נשימה סבתא שלו ע"ה מצד האם נתנה לו משחק. זוכר הילד את ההרגשה הנפלאה אשר מילאה את ליבו בשעת קבלת המתנה. שמח הוא מאוד על כך שסבתא שלו דואגת לשמחו בשעה שקשה להיות שמח. כעבור כמה רגעים של משחק הרגיש הילד מן צביטה בלב אשר אמרה לו בעצם משום מה שהמשחק איננו שווה הרבה. שהוא משעמם אותו. רצה הילד לבקש מסבתו שתביא לו משחק אחר. אך בלבו חשב אולי היא תיפגע מכך והחליט לשמור זאת בליבו ולהישאר עם המשחק ולהראות לה שהוא בכל זאת נהנה ממנו. לילד היה תמיד חשש שליווה אותו ואמר לו שאל לך להביע את דעתך בפני הסובבים אותך במיוחד דעה שעלולה לפגוע ברגשותיהם. עליך להתנהג כשורה על מנת שאנשים מסביבך ימשיכו להיות איתך. אחרת עלול הילד להישאר בודד דבר אשר לא יכל לסבול כלל.
מחשבות אובדניות היו נחלת הילד הקטן. בנבכי נפשו הרגיש שהוא לא שייך אל העולם הזה. לא ראוי לו לחיות ועליו לפנות את מקומו בעולם הזה. לא אחת ביקש הוא מאביו כאשר שהה במיטתו לשים עליו את הכרית ופשוט לחנוק אותו. מנין המחשבה הזאת הגיעה אל הילד אינני יכול לפענח או להבין. כאשר אביו אכן שם עליו את הכרית ומלא את בקשת הילד אם ברצינות ואם בצחוק חש הילד את המחנק ושחסר לו אוויר. בזמן תחושה זו הרגיש הילד לפתע רצון עז לחיות ולהמשיך לנשום. ביקש וצעק אל אביו שישחרר את הכרית ואביו שיחרר. בזמן ששיחרר אביו את הכרית מעל הילד שוב רצה הילד שאביו ימשיך לחנוק אותו. דבר זה חזר מספר פעמים. במובן מסויים אפשר לחשוב שהילד אכן הביע משאלה להפסיק לנשום אך בתוך תוכו אחזו פחד לחיות. אכן קונפליקט קשה מאוד מגיל קטן.

מצוין. כפי שכבר כתבתי לך, נראה לי רעיון טוב מאוד לפרסם את זה כאן, ולתת לעוד חברים לקרוא. זה ריפוי גדול היציאה לאור עולם.

משוש חיי,

סיפור מאוד עצוב. אני לא חושב שלפורום יש כלים לעזור לכל המצוקות של הילד שאתה מתאר.

מן הסתם כדאי לך להתייעץ עם בעל מקצוע.

יש לי ידיד שחווה רגשות אשמה לא ברורים, הוא האמין כל החיים שמגיע לו לסבול. כשהיה מגיע רגע של הנאה או הצלחה, משהוא פנמי גרם לו לקלקל את המסיבה. החיים שלו התדרדרו הוא התגרש מאשתו והפסיד את כל רכושו, עד שהוא התחיל לטפל בעצמו. במהלך הטיפול הוא גילה שהכל נובע מתקיפה מינית ״נשכחת״ שהוא עבר בילדותו.

מגיע לך חיים טובים. אל תאמין לאף אחד שאומר לך אחרת.

תודה חברים על התגובות..

שלום לך משוש חיי היקר!

תודה על האמון שאתה נותן בנו.
אכן סיפור מרגש ועצוב, ואתה גם כותב מאוד מאוד יפה. 

היית פעם בטיפול פסיכולוגי?

אין לי ברירה אחרת.. ודבר שני כל חיי גדלתי על שיחות באנטרנט כך שהמקום הכי פחות זר לי זה כאן..
זה רק חלק קטן מאוד מהסיפור. אני פשוט צריך למצוא את הזמנים המתאימים כדי להמשיך ולכתוב. צריך הרבה מאוד כוחות נפש שאין לי אותם כרגע...
אני מטופל כבר למעלה מחצי שנה בטיפול בגמגום שהיה לי, כאשר התגלה במהלך הטיפול שהגמגום הוא רק סימפטום למחלה יותר עמוקה שנמצאת בעמקי נפשי.. חשבתי שהכל ייעלם כשהגמגום יעבור אך מסתבר שזה הכל היה מסווה לדבר שאפילו התת מודע שלי מפחד להתמודד איתו..

תודה רבה על התגובות.. אוהב אתכם חברים.

בגיל התבגרותו של הנער חווה דברים ששינו את השקפת עולמו ויחסו לעולם בכלל. ראה מראות שלא היה יכול לסבול והרגשות שחש לא יכל לשאת. המשפחה אמנם גם הייתה מבולבלת כאשר אבי המשפחה היה חולה במחלה סופנית. המחלה שהצליחה למוטט את האב מבחינה פיזית ודרדרה את מצבו הנפשי של הבן האוהב. הנער לא היה יכול לשאת את צערו וכאבו של אביו. סירב להאמין בכל מאודו שהולך הוא להיפרד מהדבר שהיה יקר לו במשך מרבית חייו. התחושות של הבדידות הלכו והתעצמו בעיקר בהיות הנער מנותק מחברה חיצונית ומחברה בת גילו. נהג לספר חויות משפילות עד מאוד לחבריו על עצמו רק כדי שיוכל לקבל קצת יחס מהם. בזמן ההפסקה בבית הספר נהג לרקוד הנער על שולחנות בית הספר ולבזות את עצמו מול כל חבריו לכיתה. בתוך תוכו הרגיש אמנם שאוהבים אותו. אך לא כך היה הדבר. אם חבריו הראו לו שהם שמחים במעשיו והוא משעשע אותם כביכול, בתוך ליבם ידע הנער שהם לועגים לו ובזים לו. הרבה ברירות לא היה לו, רצה מאוד למשוך את תשומת ליבם של חבריו, לכן עשה הכל כדי לגרום לכך לקרות. אך אחרי הריקוד המשוגע כאשר ההפסקה נגמרה, לקח הנער את עצמו ופשוט ברח משם כל עוד נפשו בו. ברח אל הבדידות, אל המיטה, אל החדר החשוך. אל האבא שהמתין לו על המיטה גוסס ונאנח מכאבים.
עוד יותר ציער את הנער ביודעו שאביו חש את כאבו המר. אביו אכן ידע מה עובר על בנו ומה הוא מרגיש. הרי לא כל כך ברור שהבן חוזר מבית הספר בשעת לימודים מקודמת. ועוד שלא חוזר הוא לעשות דברים שרוב הילדים עושים בעוזבם את בית הספר. הבן ידע שהצער שגורם הוא לאביו אכן יחיש את מותו, אך לא היה בכוחו להסתיר את מצוקתו שלו. אמנם מידי פעם במקום לברוח מהבית ספר לביתו היה רוכב על אופניו ומשוטט ברחובות. עד אשר כל החברים חזרו לביתם ואף גם הוא חזר. כששאל אותו אביו האם למד היום. ענה בחיוב. על מנת לא לצערו. אך ההכחשה עלתה לו ביוקר רב. נעשה הוא כעסן ורגזן כלפי אביו. ההונאה שהונה את אביו גרמה לנער לשנוא את אביו עד עמקי התהום ממש. במקרים מסויימים היה צועק הנער על אביו ומייחל ליום שבו יילך לעולמו. הייתכן כדבר הזה? שלא תבינו לא נכון. הבן אהב מאוד את אביו. ברם ההכחשה שבה היה חי גבתה את המחיר הכבד מכל.

אוי משוש חיי,

עכשיו אני כבר ממש יושב כאן ובוכה.

כמו שכתב גד, יש לך סגנון כתיבה מאוד מיוחד.

כל הכבוד על האומץ.

שלום
יפה מאוד
כואב מאוד

אני מרגיש כתיבה בדם הנפש,
רגש פנימי עמוק,
ויכולת ביטוי יוצאת דופן.

מומלץ להתפתח בכיוון של כתיבה ושירה
יש לך נפש רגישה, נפש של אמן

בהצלחה
מוטי

תודה חברים. אני בעצמי יושב כאן וקורא את התגובות שלכם ומרגיש שבכלל לא מגיע לי כל הדברי חיזוק שלכם.. לצערי את הרגש לקבל חיזוק ועידוד איבדתי ממזמן.. אך תודה בכל זאת על הנאמר כאן.

אשריך,
אני יושב וקורא ופשוט בא לי לבכות.
כל הכבוד על השיתוף.
כמו שמוטי אמר יש לך נפש של אמן.
חוץ מזה, אתה ראוי ועוד איך לקבל כל חיזוק שיש בעולם.
בהצלחה מרובה,
אין יאוש