אתמול חוויתי דה-ז'ה-וו עוצמתי ביותר, אבל בשונה מדז'ה-וו רגיל שעורך זמן קצרצר ונעלם, החוויה הזאת נמשכה עוד ועוד, והיה לה גם המשך בו ראיתי את המשך הסיפור של חיי, אותו חלק שלא התקיים, או אולי צריך לומר - אותו חלק שבנס לא התקיים.

זה היה כאשר שמעתי בקבוצה חבר מספר את הצעד הראשון שלי (סיפור חייו וההתמודדות שלו עם התאווה, הנכתב ומסופר לחברים נוספים על מנת להפנים את חוסר האונים מול התאווה). הוא סיפר את הסיפור שלו, אבל זה היה הסיפור שלי. היו פרטים שונים, אבל המהות היתה אותה המהות. יכולתי לראות קווים מקבילים כמעט בכל משפט שאמר, כאשר גם אם התנאים היו שונים, רוח הדברים של מה שהתרחש היתה אותה רוח.

גילוי העולם של האוננות, העיסוק הבלתי פוסק בתאווה מגיל צעיר, ההחמרה לאורך כל הדרך, הפטנזיה שממשיכה להיעלם כל פעם שהיא ממומשת, ובעיקר הגבולות שנפרצים שוב ושוב. זה המשיך בחיים הכפולים, המחשבה שהחתונה תפתור את הבעיה, החזרה לשימוש במהירות אחרי החתונה והרגש האיום של הבגידה באישה שחשובה לי כל כך. היה שם את הסיכון הגדול להיתפס ולהפסיד את כל מה שיש לי בחיים, האנרגיה הגדולה כדי לשמור על שני החיים במקביל, ומעל הכל התאווה שנמצאת שם תמיד, גם כאשר בעקבות הלם כזה או אחר היא עוברת למצב המתן.

שמעתי אותו וההרגשה היתה ממש דה-ז'ה-וו, בסרט הזה כבר הייתי. אני לא רגיל לזה, אבל היה לי ממש קשה לשמוע אותו. הוא לא תיאר רק עובדות אלא רגשות, ואותי זה סחף פנימה אל תוך הרגשות שלי עצמי. זה הציף לי את הכל שוב, כל אותם רגעים כאובים ושעות קשות, כל אותן נפילות והתרסקויות, כל אותם שקרים ובגידות ופסיפס שלם של רגשות שקצת כהו במשך השנים האחרונות מאז הגעתי להחלמה.

אבל זה לא נגמר כאן. בפעם הראשונה הקשבתי למישהו מספר את הסיפור של המשך החיים שלי, אותו חלק שלא התקיים רק בגלל שאלוקים התערב ודאג שהוויז שלי יחשב מסלול מחדש ולא יסע באותו כביש. שנינו היינו על אותו כביש, שנינו נסעו חלק גדול ממנו, אותי אלוקים הוציא ביציאה מסויימת, והחבר הזה נשאר על הכביש לנסוע עוד עד שאלוקים הוציא גם אותו. אני התחלתי את הרומן שלי עם התאווה בגיל עשר ובחסד אלוקים הגעתי להחלמה בגיל 30, ואילו הוא התחיל בגיל עשר והגיע להחלמה בגיל 40. זה ההבדל היחיד בינינו. יש מקומות שהוא הגיע אליהם ואני לא, אבל המילה שחסר במשפט הזה היא "עדיין". הוא הגיע אליהם ואני עדיין לא. אם סיפור המחלה שלי היה נמשך עשר שנים נוספות, הוא היה בדיוק הסיפור ששמעתי אתמול בקבוצה.

זה היה רגע מיוחד בו אלוקים נתן לי הזדמנות לראות איך החיים שלי היו נראים אם הוא לא היה עושה עבורי את הנס הזה של ההחלמה, אבל היה בזה גם יותר מכך. אלוקים לא רק הראה לי את מה שיכול היה להיות והפך להיות לא רלוונטי, אלא הוא הראה לי את מה שעדיין יכול לקרות, כי הסיפור שלי עדיין נכתב, וכל זמן שנכתבים בו פרקים נוספים, העלילה עדיין יכולה להשתנות, ואף אחד לא הבטיח לי שהפרק הבא בסיפור יהיה כמו הפרק הקודם. כל זמן שאני חי, אני לא יכול לחשוב שהגעתי לסוף הסיפור ולספר לעצמי ש"הוא חי באושר ועושר". אם אני רוצה שזה יהיה סוף הסיפור, אני צריך היום להמשיך לעשות פעולות כדי שהפרק הנוכחי שנכתב יהיה פרק של החלמה.