אתמול היה לי יום מיוחד. יום שבו ראיתי את התוכנית פועלת, עלי ועל אחרים. את אלוקים שנכנס לי לחיים כפי שמעולם לא חשבתי שהוא יכול להיכנס.
זה התחיל בבוקר. פתחתי את קבוצת הוואצאפ. ראיתי חילופי דברים בקשר ליוזמה מסוימת של חלק מהחברים, שאני אישית לא קשור אליה. הגבתי: 'ברור. אל תחכו לאף אחד'. התכוונתי לכל מילה. אחרי חצי שעה ראיתי תגובה חריפה של חבר: 'כמה קל להיכנס לפוזה של המסכן, של נציג העשוקים. לא נעים'. התבלבלתי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. חזרתי למעלה, ואחרי דקה הבנתי, שהחבר הבין שאני מדבר בציניות ומרירות. מיהרתי להבהיר את דברי. לא הבנתם! אני איתכם!
ואז נכנסתי לזה. רחמים עצמיים. נעלבתי. שיכולים לפרש ככה את דברי. אני? שעלי יחשבו כזה דבר? שאני מתמסכן? איך לא היה פשוט לו שאני תומך ולא מתנגד? אז מה אם המילים היו סתומות ונתונות לפרשנות, אני מצפה שיבינו אותי כהלכה, ולא יחשדו בי במה שאני כ"כ לא רוצה (התמסכנות, מרירות, חיפוש תשומת לב והערכה).
ואז זה התגבר – אז רגע, מי אני בכלל? מה אני משדר לאחרים? מה אחרים חושבים עלי? ואיך אדע מה הם חושבים עלי? זה לא מסתדר לי כל הסיפור הזה. עם התדמית שאני רוצה שתהיה לי, עם מי שאני רוצה להיות. מה קורה פה???
ואז, עצרתי. כתבתי. צעד 4. והבנתי. אני פועל מתוך ציפיות. אותם ציפיות ישנות. מחויבות לתדמית מסוימת. אני חייב לשדר לעולם ביטחון ויכולות. אני לא מקבל את הפער בין הציפיות למציאות. אני לא מקבל את עצמי. אני עסוק בתדמית ממקום של אגו וכבוד.
ואז ביקשתי. התפללתי. ביטחון בה', שהוא נותן לי להשפיע מה שאני צריך, ואמונה שהטוב שבי פועל בעולם ועל הזולת בדרכים שה' עושה. בין אם אני רואה זאת ובין אם לא. התחברתי. שמחתי על החיבור. הרגשתי שצמחתי. אך עדיין חיכיתי לתגובת החבר...
וזאת הגיעה, אחרי כמה שעות: "זיו מציע, אני שמח ששגיתי. היה נדמה לי שאתה ציני ולכן מיהרתי לשייך אותך לדברים של אדם אחר שנאמרו מהמקום שחשדתי בו אותך".
וואו. ואז נעלבתי באמת. אישית. הבנת את טעותך, חבר, ובמקום להתנצל אתה רק מסביר? השבתת אותי לגמרי (השבתה שהייתה נכונה מאוד במידה ואכן הייתי במקום שבו חשדתי אותי), וכשמתבררת הטעות אתה לא רואה לנכון להתנצל? רק להסביר מהמקום שלך את הטעות בהבנת הנקרא?
לא, לא אמרתי כלום. נשארתי בתוכי פנימה, ולאחר כמה דקות הבנתי שכדאי לשתף חבר אחר ברגשות שלי. ושיתפתי. והבנתי גם פה את החלק שלי, את הציפייה לרגישות כלפי, את התלות בזולת, את ההיצמדות שלי לפרשנות שלי לדברים. אבל גם הבנתי אותו. ניסיתי לסלוח, בתוכי. הוא באמת עמוס החבר הזה. במיוחד בהטרדות של מתמסכנים למיניהם, שלעיתים צריכים השבתה. ואם אני הייתי אחד מהטיווחים המוטעים, ניחא.ויתור על עלבון, הזדמנות לצמוח. ואז די שיחררתי. ה' עזר לי.
ואז זה הגיע. הודעה (בקבוצה, לא בפרטי):
"צעד 10: נהגתי בפזיזות כשהכללתי את חברי זיו מציע. לא עצרתי לבדוק, כפי שהייתי רוצה שייעשה במקרה דומה איתי. בצהריים חשבתי שההודאה בשגגתי מספקת. אני מוטרד וזה כנראה בגלל שלא פניתי אליו ישירות. אז זיו מציע יקירי, אני אוהב אותך ומעריך אותך. הייתי יכול וצריך להיות רגיש יותר כלפיך. אתה חשוב לי. צר לי אם התגובה שלי פגעה בך. אני מעוניין לעשות למען הרגשה טובה יותר שלך ולכפר בפניך. התוכל לומר לי מה עלי לעשות על מנת שתסלח לי?"
נשבע לכם. מילה במילה.
התחלתי לבכות.
אחרי דקה, כתבתי: "חסר אונים מה לומר. זה מספיק בהחלט. תודה"
והמשכתי לדמוע.
מימי לא חוויתי חוויה כזאת.
תודה לחבר. ותודה לאלוקים על הזכות לחוות חוויות כאלו

וואו. מדהים.

הייתי עד לדברים, אבל לא יכולתי להבין את העוצמה שלהם עד שקראתי את הכל כאן.

חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, גם על כך שאתה עשית צעד 4 וגם על כך שהחבר עשה צעד 10.

מצטרף לדברים של סוד הכניעה
לא עמדתי על עוצמת הדברים בלייב
מדהים
תודה שחלקת

באמת מיוחד. תודה שהעלית את הדברים לכאן. לטעמי לא רגע, אלא כמה רגעים של חסדים גדולים. אודה ולא אבוש שאני הוא הטועה. שמח על הקשר איתך ועל היכולת לצעוד במשותף. לאחר מחשבה התייעצות והסכמתך ולמען התועלת הציבורית אכתוב את השתלשלות העניינים מנקודת מבטי: אקדים בקצרה את חוויתי כמשרת שזכה לאמון, מדי פעם אני 'זוכה' גם לאי הבעת אמון. מכל מיני אנשים וסגנונות. הספונסר שלי לימד אותי להפריד בין הביקורת העניינית לטרחנית ולהתמקד בתנועה קדימה. למדתי ממנו לקבל את המצוי ולשאוף אל הרצוי מבלי לנהל את הסיטואציה. ובמיוחד מול אלו הנתלים עלי ובי הייתי צריך ללמוד להעמיד גבולות.

ועכשיו אליך ואדגיש שאין בתיאורי דלהלן חזרה כלשהי מהודאתי בטעותי והתנצלותי הכנה כלפיך; ערב קודם קיבלתי פניה בפרטי אודות 'היוזמה' ששאלת לגביה בסוף הפגישה הטלפונית. הנימה לא היתה נעימה. התייעצתי והגבתי עם גבול. הבוקר אור ונימתך תאמה לחלוטין למה שנכתב אלי ואוזכרת בו. בנמהרותי קישרתי אותך עם הגבול מאמש שנצרך גם כעת, ועל כן הוגבלת... לאחר שעות הבוקר בהן הטלפון לא היה עלי שמחתי לגלות שהגבול לא היה נצרך והמשכתי הלאה. ברגע שחשתי 'שהגבול' גם פגע בך נעשיתי נכון לכפר בפניך על טעויותי.

כפי ששמת לב, לא התנצלתי על ביקורתיות / שיפוטיות / תוקפנות ועוד כל מיני דברים העשויים להתפרש כאן כפגמי אופי כיון שכפי שציינתי האמירה היתה מחושבנת ולאחר התייעצות. אלא רק על הנמהרות ועל כך שלא בדקתי איתך קודם. הרגשתך נפגעה מפגמי אהאופי שלי ועלי לתקן כפי יכולתי. נקודה. אבל גם הייתי נקודתי ולא בכדי. כתבתי על כך בהרחבה את הפוסט - סליחה, הפעם לא אבקש סליחה - הצורך למצוא חן גרם לי ללא מעט תקלות. למדתי בהחלמה שלא כדאי שאבקש סליחה על מה שאיני צריך לבקש סליחה, עבורי זה חוסר כנות כמו לשקר לאשתי ביחס ל...

ומכאן אני עובר אלי. מבחינתי, בצהריים, כשהבנתי שטעיתי ביחס ליחסך 'הודיתי' בטעותי, וזהו. לא התנצלתי, ופה אני כבר עובר אליך (לפי בקשתך - הסכמתך) כי לא נתפסת בעיני כמישהו העשוי להיפגע ממה שכתבתי. שים לב ידידי, חוסר ההתנצלות שכל כך הכאיב לך, מנקודת מבטי, נבע ממחמאה כלפיך! בעיני אתה גבר גבר שלא נפגע מאמירות מהסוג הזה. ברגע שקלטתי שגם זו טעות ידעתי שעלי לתקנה.

אני כותב זאת כדי לעורר אחרים ולהתעורר בעצמי, שנראה עד כמה המבט העצמי על המתרחש בחיינו הוא סובייקטיבי. וגם בגלל שביקשת את חוות דעתי ביחס לצעד 4 שאתה כתבת. אח שלי, לא הופיע שם משהו מאוד מרכזי בסיפור הזה - הפער בין מה שאתה מרגיש בפנים (רך ורגיש) לבין איך שאתה לפעמים נתפס כלפי חוץ (גבר גבר) בנאדם שהכל חולף לידו... אין לי ספק 'שהתקרית שלנו' אינה המקום היחיד שבו אתה יכול לזהות את הפער הזה, אם תבחן את המקומות הללו בכנות תוכל גם לזהות את הדרך הנכונה לפעולה ההפוכה.

ולסיום, כמו שכבר אמרתי לך, אלוקים נתן לך אומץ..